הפיל שבחדק

14 תגובות

הביטוי הפיל בחדר ותיק למדי באנגלית.

המהדורה המקוונת של ה-OED אמנם הכניסה אותו רק בשנת 2006, אך המילון מביא ציטוט מה"ניו יורק טיימס" משנת 1959 ובו נכתב שנושא המימון של בתי הספר נהיה בעייתי יותר ויותר, ממש כמו פיל בחדר. המובן היום שונה מעט, והפיל בחדר נוגע יותר לעניינים שנויים במחלוקת, לסוגיה בעייתית שהכול מודעים אליה אך שוררת איזו הסכמה שבשתיקה שלא מדברים על הנושא, מאחר שהוא מעורר מבוכה פוליטית או חברתית. כפי שמפורט ברשומה ב-English Language Blog, השימוש באידיום הזה, בעיקר באנגלית אמריקאית ובעיקר בדיבור, גדל פי חמישים בשני העשורים האחרונים וכבר הפך לקלישאה. הוא אף חדר לעוד שפות אירופיות: הולנדית (de olifant in de kamer), פינית (elefantti huoneessa),
צרפתית (l’éléphant dans la pièce) וגם גרמנית, הונגרית, שוודית, רומנית ועוד.

הפיל שבחדר גם "עשה עלייה". לדוגמה:
"ההסכם המתגבש: לא מדברים על הפיל בחדר. 'ניו יורק טיימס' דיווח על אודות פרטי ההסכם שעתיד להיחתם בז'נבה ובמרכזו התחייבות איראנית לנטרל את מאגר האורניום המועשר עד 20% שברשותה. ההתמקדות בסוגיית ההעשרה היא חדשות רעות לישראל שכן היא לא יותר חשובה מנושא פיתוח ראשי הנפץ, הכור באראק והפיקוח של סבא"א" (YNET, 23.11.2013).

בשנת 2006 לקח בנקסי, שם העט של אמן גרפיטי ואקטיביסט פוליטי אנגלי, פילה אמתית, צבע אותה כך שתיראה כמו טפט, העמיד אותה בתוך סלון והציג אותה בתערוכה בלוס אנג'לס. למיצג הוא קרא Elephant in the Room. הוא עורר ביקורת חריפה, ופעילים למען זכויות בעלי חיים דרשו להוריד את התערוכה בטענה שהיא מעודדת התעללות בבעלי חיים ומעבירה מסר שיחס מחפיר לחיות מוּתר בשם האמנות. הבעלים של תאי, הפילה, התעקש שלא הייתה התעללות, שתאי בת ה-38 נצבעה בצבעים לא רעילים, שהיא כבר הופיעה בסרטים רבים ורגילה אפוא לכל ההמולה. המיצג היה אמור להיות מטפורה לעוני העולמי שרוב מדינות העולם מתעלמות ממנו, או כפי שנכתב בעלון שחולק למבקרים בתערוכה: "יש פיל בחדר, בעיה שאנו מתעלמים ממנה – מיליארדי אנשים בעולם חיים בתנאי עוני" (התמונה והכתבה מפה, וראו גם פה).

elephbanksy372

להבדיל, ב-2010 יצא לאור ספר המבקש לפוגג את השנאה הרווחת למתמטיקה בקרב תלמידים, והוא נקרא The Elephant in the Classroom: Helping Children Learn and Love Maths.

Jo Boaler

ומה עושים כשהוא כבר שם, הפיל, בתוך החדר? אפשר לפרק אותו, לעשות לו "דה-אלפנטיזציה" -
de-elephantify, כלומר לדבר על הנושא שהכול סירבו להכיר בו או להתייחס אליו עד כה (de-elephant).

keep-calm-and-de-elephantize-1

המופע הראשון של הפיל בעברית הוא במשנה, במסכת כלאיים פרק ח: "שור בר, מין בהמה; רבי יוסי אומר, מין חיה.  הכלב, מין חיה; רבי מאיר אומר, מין בהמה.  החזיר, מין בהמה.  והערוד, מין חיה.  הפיל והקוף, מין חיה.  ואדם מותר בכולן לחרוש ולמשוך".
המילה פיל מקורה מן הארמית – פילא. באכדית: pilu ו-piru. במסכת בבא מציעא (לח) אנו מוצאים את הביטוי העברי הראשון עם פיל – אולי אבי אבותיו של הפיל בחדר:
מְעַיְּלִין פִּילָא בְּקוּפָא דְּמַחֲטָא, שמשמעו בארמית הִכְנִיס פִּיל בְּקוּף הַמַּחַט (עיוּל = הכנסה, קוּף המחט = החור שמשחילים דרכו חוט [או פיל במקרה שלנו]), קרי: "יישב דברים בדוחק, באופן שאינו מסתבר" (מילון אבן שושן); "הוכיח את דעתו על ידי פלפול דברים בלתי אפשריים וחסרי היגיון" (מילון ניבים מקוון של נעמן אופיר, ניבונכון).

פיל בלוג2 eleph1פיל בלוג1

[התמונות באדיבות אוסף הפילים של ציפי אילון, הידועה גם בכינויה אימא]


יש עוד כמה ניבים פיליים שלא שאלנו מן האנגלית: עור של פיל (בדרך כלל מחמאה לתיאור אדם חזק או משמש כהוראה של מצב רצוי, למשל: צריך לגדל עור של פיל), הפך זבוב לפיל (ניפח עניין פעוט. מיידיש או מרוסית), עושה מפּוֹל פיל וּמִפִּיל פּוֹל (פּוֹל הוא כמובן הקטנית שאנחנו נוהגים לכנות פוּל). ביטוי זה הופיע לראשונה בתשובות שכתב רבי יהודה אריה ממודינא (1648-1571) ופירושו "כינוי הֲלָצי למי שנוהג בדרך של פלפול חריף" (מילון אבן שושן).
עגנון השתמש בביטוי הזה בסמוך ונראה:
בעלי פלפול העושים מפול פיל ומפיל פול .
במסכת שבת בתלמוד אנו מוצאים גם את הביטוי אֵימַת יַתּוּשׁ עַל הַפִּיל. זו אחת מחמש אֵימות: אֵימַת חַלָּשׁ עַל גִּבּוֹר, אֵימַת מַפְגִּיעַ [חַיָּה קְטַנָּה] עַל הָאֲרִי, אֵימַת יַתּוּשׁ עַל הַפִּיל, אֵימַת סְמָמִית עַל הָעַקְרָב, אֵימַת סְנוּנִית עַל הַנֶּשֶׁר, אֵימַת כִּילְבִּית [מִין דָּג קָטָן] עַל לִוְיָתָן (ניבונכון).

נוסף על "הפיל שבחדר" יש צירופים הרווחים בכמה שפות. זיכרון של פיל מבוסס כמובן על תכונה אמתית של היונק. אנחנו משתמשים בביטוי פיל לבן, כדי לתאר משהו שאין לנו צורך בו: "שֵם לנכס גדול שנרכש בדמים מרובים ותועלתו מפוקפקת או שהתברר כי אינו רצוי, אך קשה להיפטר ממנו" (מילון אבן שושן). מקור הביטוי מעניין.
פילים לבנים נחשבו לקדושים בתאילנד ובמדינות אחרות באסיה. תחזוקתם הייתה יקרה מאוד, מאחר שהאכילו אותם באוכל מיוחד והיה אסור להשתמש בהם לעבודה. כשמלך תאילנד רצה להעניש כפיף או יריב, הוא נהג להעניק לו פיל לבן. ברוב המקרים המתנה הייתה מרוששת את המקבל.

"לראות את הפיל" - seeing the elephant - הוא ככל הנראה אידיום שמקורו בנהייה של האמריקאים אחר החיה המיסטית, האקזוטית, שבדרך כלל ראו רק בקרקס. בשנת 1884 נבנה בקוני איילנד מלון עצום ממדים בצורת פיל – Elephantine Colossus.

Elephantine_Colossus_Side_View

בשלב די מוקדם חדל המלון לשמש בתפקידו המקורי והוסב לבית זונות, עד שעלה באש בשנת 1896. במהלך המאה התשע עשרה שימש הביטוי seeing the elephant לשון נקייה לביקור במוסדות מפוקפקים. לדוגמה: על תמונה של רובע החלונות האדומים בקולורדו מסביבות 1890 מופיע הכיתוב:
The Row, Cripple Creek: a part of town where everybody goes to see the elephant.

אחד הפילים הכי מפורסמים הוא פילנפיל מפו הדב. פילנפיל הוא התרגום העברי ל-Heffalump - מילה שאמורה לדמות את הדרך שבה ילדים מבטאים elephant. פו הדב וחזרזיר חופרים מלכודת לפילנפיל, אך נלכדים בה בעצמם.

"לא התכוונתי," אמר פו בקול מלא חרטה.
"לא התכוונתי להיות מתחת," אמר חזרזיר בצער.
"אבל עכשיו אני בסדר, פו, ואני כל כך שמח שזה היית אתה. [...] אתה חושב שאנחנו במלכודת?"
פו לא חשב על זה קודם בכלל, אבל עכשיו הנהן. כי פתאום נזכר איך הוא וחזרזיר חפרו פעם מלכודת פּוּ לפילנפילים, וניחש מה קרה. הוא וחזרזיר נפלו לתוך מלכודת פילנפילים לדובֵּי פּוּ. זה מה שזה.
(הבית בקרן פו, בתרגום אבירמה גולן, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2010, עמ' 44.) 

"מלכודת פילנפיל", heffalump trap, לא בשימוש נרחב במיוחד אמנם, היא ביטוי למצבים של מלכוד עצמי. למשל, כותרת ב"אקונומיסט": Avoiding the heffalump trap: As the climate warms, conservationists might consider looking to the past to protect the future.

ועכשיו לכמה פילים עבריים…  וראשית לפיל לא ספרותי, אבל חינני, והוא הלוגו של מפעל המברשות הקיבוצי הוותיק, המברשת רוחמה…

רוחמה
וכמה פילים ספרותיים:
* פיל פילון (מרדכי זעירא) שלא מיהר ללמוד ללכת, עד שחזר אביו הביתה ומרוב בהלה החל הקטן לצעוד (חכה, חכה שאבא יבוא הביתה…):

אך הסוף היה מבהיל
בא הביתה אבא פיל
פיל פילון נבהל מאוד
ומיד התחיל לצעוד

* ספר הפילפילים של אלונה פרנקל – ספר חינני שמתאים למי שרוצים להכין ילד או ילדה להולדת אחות או אח.
* עליקמא – שכונה "כושון" הרבה לפני עידן התקינות הפוליטית (מרים ברטוב, 1948) - הוא ילד שרוכב על פיל, עוזר לאמו ומסתבך בשלל צרות (למאמר ב"הארץ" על הספר ועל השימוש במילה "כושון" ראו כאן):

שלום ילדים, זה עליקמא, עליז ושמח, יודעים אתם למה? ראשית, הוא כושון, ושנית שחרחרון, ושלישית הוא יודע לרכב על פילון.
Alikama

* ובפברואר כדאי לקנות פילים של יואל הופמן (האיורים של כרמי גל). בתמונה דוגמית מהגרפיטי שהופיע בכל מיני מקומות בירושלים אחרי פרסום הספר ב-1988.

HOFMAN1

 

ולסיום, חידה ספרותית: באיזה ספר מסדֵר הגיבור המלבב אך הכפייתי משהו את ספריו לפי סדר אלפביתי של שמות הספרים והודות לסידור זה, שוכנים אצלו הבייבל (הביבליה / התנ"ך / כתבי הקודש) והפיל בבר זה לצד זה?

BabarYogaElephants

הסלפי שלי עם פרנציסקוס: סיכום שנת 2013

8 תגובות

מילת השנה של מילוני אוקספורד היא כידוע "סלפי". מילת השנה לא חייבת להיות חדשה, אבל היא צריכה להיות בולטת במיוחד, והשנה החברים באוקספורד הצביעו בעדה פה אחד – עניין נדיר למדי, כפי שצוות המילון מסביר (ראו פה).

אם האפיפיור כבר צילם סלפי אז באמת אין מנוס.

מלבד העניין האפיפיורי, ואנחנו תומכים באפיפיור פורץ הדרך ומכתיב הטרנדים שבזכותו אולי ינשבו סוף סוף רוחות חדשות בכל מה שקשור ליחסה של הכנסייה הקתולית להומוסקסואליות, סלפי מבטא כמובן איזה צייטגייסט נרקיסיסטי ולא מחמיא במיוחד.

selfie_2658134b
[Photo: AP]

המונח סלפי הוא קרקע פורייה מבחינה לשונית, וכבר יש לנו helfie (תמונה של השיער), welfie (תמונה של עצמנו עושים כושר – workout selfie) וגם shelfie (כוננית הספרים של ה"סלפי") ועוד מילים רבות וחיוניות שלא ברור איך הסתדרנו בלעדיהן עד כה…

ובעברית כבר נעשו כמה ניסיונות למצוא מקבילה לסלפי. "עברית קשה שפה" בפייסבוק מציעה את "עצמוּש", ראו כאן, וב"דורבנות" מציעים את תלְצוּמי – ראו כאן.

***

הרבה מהמילים שנכנסו השנה למילוני אוקספורד הם הלחמים, למשל fatberg – המורכבת מ-fat ומהסיומת של iceberg, ומשמעה תערובת של שומן, מגבונים חד-פעמיים ופסולת אחרת שסותמת את הביוב (מונח, שאנחנו, דרך אגב, לא זקוקים לו – כי לנו יש ג'יפה!), כפי שהתריעה כותרת ב"גרדיאן":

Fatberg ahead! How London was saved from a 15-tonne ball of grease
(למאמר לחצו כאן).

עוד הלחם שנכנס למילוני אוקספורד השנה הוא "פוקסהוק" – (faux – מזויף + mohawk) שזה בעצם מוהוק לשמרנים. במקום לגלח את השיער משני הצדדים, רק מרימים קצת את מרכז הרעמה.

מוהוק מקורי:

photo: Radomil המהוק המקורי

[photo: Radomil ]
 
***
 
מילים מצוינות אחרות שנכנסו למילון הן FOMO – חרדת ההחמצה, Fear of missing out, חרדה המתעוררת לא פעם עקב סטטוסים שמתפרסמים ברשתות חברתיות (לרשימת המילים המלאה של מילוני אוקספורד, ראו פה).

Dad dancing – סגנון ריקוד מגושם משהו המאפיין גברים שעברו את גיל ארבעים. דוגמה לשימוש:

For optimum embarrassment of offspring, dad dancing is best performed to REM’s Shiny Happy People.

Jorts – שילוב של ג'ינס ושורטס.

קיצורים משפחתיים שנהיו פופולריים הם FIL, MIL, BIL ו-SIL (גיסי, חמותי, חמי וגיסתי).

Binge watch – התופעה ההולכת וצוברת תאוצה של צפייה מרתונית, או הילולת צפייה, בכמה פרקים בבת אחת של סדרת טלוויזיה. לחכות שבוע שלם לפרק הבא בסדרה, כפי שנאלצנו לעשות בעבר, זה כבר מזמן פאסה.

גם בעברית היו לאקדמיה כמה חידושים מוצלחים במיוחד השנה. אני מאוד אוהבת את בורחנות (מסוף 2012 ליתר דיוק), מונח עברי לאסקפיזם; את אוץ לב (כחובבת "האוס", מונח עברי חדש ל-tachycardia); ואת שלוֹמוּת, מילה שכבר השתמשתי בה כמה פעמים בתרגומים, והיא המונח העברי ל-wellness.

לסיום, שנה טובה כי YOLO (מ-2012 אמנם, אבל אימצנו בחום) – you only live once.

[לרשומות סוף שנה של 2012 בבלוג הזה, ראו פה ופה.]

בגידות ואי-נאמנויות קלות

18 תגובות

לה מלינצ'ה (נולדה ככל הנראה בשנת 1505), בת למשפחת אצולה אצטקית, הייתה המאהבת והמתרגמת של הרנן קורטס – הקונקיסטאדור הספרדי שכבש את מקסיקו והביא לנפילת האימפריה האצטקית. לה מלינצ'ה, שנודעה גם בשם דונה מרינה או מלינלי, כפי שקראו לה הוריה, הייתה דמות מפתח בכיבוש הספרדי של מקסיקו. עד היום יש במקסיקו אנשים הרואים בה בוגדת בשל התפקיד שמילאה במגעים בין קורטס למונטסומה, ואילו אחרים רואים בה את האֵם המקסיקנית הראשונה. בין כך ובין כך, דונה מרינה הייתה אחת המתרגמות המפורסמות ביותר בהיסטוריה ויש הטוענים שבלעדיה קורטס לא היה מצליח להביס את האצטקים. דמותה השנויה במחלוקת היא גילום של האימרה הידועה traduttore, traditore (או באנגלית translator, traitor).

http://www.mexicolore.co.uk/aztecs/spanish-conquest/dona-marina-part-1

Image from the Lienzo de Tlaxcala, 1892

בימינו מתרגמים כבר פחות מכריעים גורלות של עמים וארצות, אבל הנטייה לתקן ולשפר נותרת על כנה. מתרגמים נבדלים במידת החירות שהם נוטלים לעצמם. יש השואפים לנאמנות גדולה ככל האפשר לטקסט המקורי, יש הסבורים שמותר להמיר מונחים, ביטויים או שמות שאינם מוכרים דיים לקורא בשפת היעד, ואילו עמדתם של אחרים אינה קבועה אלא תלויה בטקסט. לדוגמה: בספר עיוני מותר לגוון בשמות תואר, למשל, גם אם המחבר חזר עליהם, ומותר ואף רצוי לשייף את הטקסט, לא כל שכן אם הוא אינו מוצלח במיוחד. לעומת זאת בפרוזה, זה תלוי באיכות. לקלאסיקות הם ייגשו ביראת כבוד, אבל בספרים אחרים, הם סבורים, לא כל דימוי או מטפורה חיוניים כל כך. אפשר לשנות, לשפר, להמיר לשדה סמנטי אחר ואפשר בהחלט לקבוע שרכיב מסוים אינו "קריטי".

***
אומברטו אקו כותב על המעורבות הרצויה של הסופר בתרגום כתביו לשפות אחרות ואומר שבעיה מרכזית אחת בתרגום נובעת מן הניגוד בין התמקדות בשפת היעד לבין התמקדות בשפת המקור – target oriented (תרגום המדגיש יותר את שפת היעד) לעומת source oriented (תרגום המייחס חשיבות רבה יותר לשפת המקור).

במקרים מסוימים, אומר אקו, התרגום צריך להיות מוכוון שפת יעד. הוא מביא כדוגמה את הפרק הראשון ב"מלחמה ושלום". טולסטוי מצייר תמונה של החברה הרוסית האריסטוקרטית ומתחיל את הרומן בדיאלוג ארוך בצרפתית. תוכן הדיאלוג טריוויאלי. הנקודה החשובה היא שהוא מתנהל בצרפתית. מה יעשה אם כן מי שמתרגם את הרומן הרוסי לצרפתית? גם הערת שוליים כגון en francais dans le text לא תעזור. האפקט ילך לאיבוד. אולי הדיאלוג הזה, אומר אקו, צריך להופיע באנגלית בגרסה הצרפתית.

העמדה הזאת מזכירה את הדוגמה המפורסמת שהזכיר אחד הקוראים, יותם, בתגובות לרשומה על "ההוביט". בתרגום הברית החדשה לשפת האינואיט תורגם השה מהדימוי "שה האלוהים" לכלב ים, מאחר שבתרבות האסקימואית כלב הים מסמל טוהר ותום, ואילו טלה, כבש, שה וכדומה אינם מוכרים כלל. לא תמיד מתאים להכניס לתרגום הערות שוליים או הסברים. אני מודה שאני  נוטה לפסול שכתובים כאלה, אף ששתי הדוגמאות האלה די משכנעות. עם זאת להפוך את הדיאלוג בצרפתית לדיאלוג באנגלית או את השה לכלב ים נראה לי מרחיק לכת מדי. הנאמנות הזאת לשפת היעד היא נאמנות גדולה מדי לתרבות היעד.

***

נדמה לי שמתרגמים רבים נוטים, ובצדק, לשלב בין שתי הגישות, אבל הנטייה לשפץ פה ושם היא אוניברסלית – אפילו בקרב מתרגמים המתנגדים לשינויים לא הכרחיים. במאמר בשם The Treachery of Translators , שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" בינואר, מביא אנדי מרטין, מתרגם ומרצה לתרגום, אנקדוטה משעשעת. הוא מספר שהוצאת ספרים בצרפת הציעה לו לתרגם לאנגלית את זיכרונותיה של בריז'יט ברדו. בהיותו מעריץ ותיק ומושבע של ברדו ראה מרטין בהצעה הזדמנות לכבוש שיאים חדשים בקריירת התרגום שלו. אבל משהשיב להוצאה שיהיה צריך לשכתב את הספר מא' ועד ת', להוריד את כל סימני הקריאה ולהזכיר גם את הרומן שהיא ניהלה עם האנגלי ההוא אך השמיטה מהספר – ההוצאה הצרפתית הבינה את תשובתו כ"לא". לסיכום, הוא אומר, אין מתרגם שלא משכתב ומתקן. אחדים אפילו מרגישים שהם יכולים לכתוב על חייה של ברדו טוב יותר מברדו עצמה.

חוקי הקַרמה בתרגום נוקשים מאוד, אומר מרטין, ואחרי האפיזודה הזאת הוא נאלץ לשלם מחיר על יהירותו. הוא כתב ספר על גלישה בהוואי שנקרא "ללכת על המים", והספר תורגם להולנדית. הוא לא היה מעורב בתרגום כלל, ולאחר שהספר ראה אור הוא ניגש לבדוק איך תרגמו את התיאור שהסב לו גאווה רבה - תיאור חוויית הטביעה שלו:
Death was warm and embracing like porridge ("המוות היה חמים ועוטף כמו דייסה"). לאחר שעלעל בתרגום ההולנדי ולא מצא אף מילה המזכירה דייסה, פנה לידידה דוברת הולנדית כדי שתציץ ותראה מה עשה המתרגם עם הדימוי. "עדיף שתשב קודם", היא אמרה לו. התברר שהדייסה לא "אבדה" בתרגום, היא פשוט נמחקה כליל. המתרגם, אומר מרטין,
had not given my immortal metaphor the time of day.

***

במאמר בשם Reading It Wrong טוען הסופר והמתרגם האנגלי טים פרקס שבמקרים שבהם הטקסט משתמש בשפה פחות שגורה, מביע רעיון יוצא דופן או לא מובן מאליו או לחלופין רעיון לא תקין פוליטית או דעה שאינה עולה בקנה אחד עם הדעה הרווחת, מתרגמים חשים לא פעם צורך להוסיף מילים שלא היו במקור או להפוך את הטקסט לטקסט קונבנציונלי יותר (יש מי שיאמר: לגהץ אותו). כדי להדגים את הטיעון, הוא בודק את התרגום לאיטלקית של הספר Women In Love של ד"ה לורנס.
שתי האחיות, גודרון ואורסולה, משוחחות על נישואים. גודרון מספרת לאחותה שכבר היו לה הצעות, אך הפיתוי שלא להינשא גדול אצלה מהפיתוי להינשא.

 Isn't it an amazing thing,' cried Gudrun, `how strong the temptation is, not to!' They both laughed, looking at each other. In their hearts they were frightened.

המתרגם לאיטלקית מוסיף את המילה "אבל". התרגום חזרה לאנגלית, כותב פרקס, יהיה משהו כגון
They both burst out laughing, looking at each other. But deep in their hearts they were afraid.
בקטע השוואתי אחר אורסולה מוזגת תה. ד"ה לורנס מתאר את הסיטואציה כך:

She was usually nervous and uncertain at performing these public duties, such as giving tea. But today she forgot, she was at her ease, entirely forgetting to have misgivings. The tea-pot poured beautifully from a proud slender spout. Her eyes were warm with smiles as she gave him his tea. She had learned at last to be still and perfect.

התרגום לאיטלקית של המשפט האחרון מדגים אי-הבנה מוחלטת. בתרגום חוזר של האיטלקית לאנגלית, כותב פרקס, השורה האחרונה תיקרא כך:

Finally she had learned to do it with a firm hand and perfect composure

כלומר, המתרגם מתייחס למזיגת התה בלבד, ומתעלם מהמשמעויות הרחבות יותר על מזגה של אורסולה. המתרגם מרחיק לכת בפרשנותו, ולא זו בלבד אלא שזו שגויה בבירור.

אברהם בירמן (נשים אוהבות, זמורה-ביתן-מודן, 1980, עמ' 363) מתרגם את הקטע הזה כך:

בדרך-כלל היסבו לה חובות חברתיות כגון מזיגת תה עצבנות וחוסר ביטחון. אך הפעם נשכחו אלה, היא היתה נינוחה לגמרי ולא ידעה ספקות וחששות. התה נמזג להפליא מתוך זרבובית תמירה וחטובה. עיני אורסולה היו חמות מחיוכים, בעודה מוזגת לו את התה. סוף-סוף למדה להיות דוממת ומושלמת.

מבחינת השורה האחרונה, בירמן שומר על המשמעות שבמקור, וההערה אכן נוגעת לעולמה הפנימי של אורסולה, ולא ליכולות מזיגת התה שלה. באופן כללי התרגום לעברית כאן מדויק ונאמן למקור, אבל אפילו בפסקה זו אפשר לראות את הנטייה, האנושית כל כך כנראה, לתקן ולשפר. קודם כול, במקור כתוב
Her eyes were warm. בירמן מנהיר: "עיני אורסולה".
יתרה מזו, לורנס חוזר פעמיים, במכוון, על הפועל forget
.But today she forgot, she was at her ease, entirely forgetting to have misgivings

בירמן מגוון: אך הפעם נשכחו אלה, היא היתה נינוחה לגמרי ולא ידעה ספקות וחששות.

לבסוף, התיאור של פיית הקומקום או הזרבובית המפורסמת:
The tea-pot poured beautifully from a proud slender spout

מדובר אולי על קנקן כגון זה שבתמונה.

teapot

לעומת זאת בעברית (אולי זו רק הפרשנות שלי?) עוטה הזרבובית לבוש סקסי יותר ונעשית "תמירה וחטובה".

האם אנו רוצים שהטקסט המתורגם ייקרא כאילו נכתב בעברית? האם אנחנו רוצים שיהיה לקורא ברור שזה טקסט מתורגם? לשמור על הנופך הזר, לרבות מטפורות וביטויים אידיומטיים מתרבות המקור? האם אנו רוצים לתמרן בין שתי הגישות? האם זה תלוי בטקסט? אלה שאלות כבדות משקל ומורכבות מאוד, והדעות עליהן חלוקות כמספר המתרגמים.
באשר לפסקה מ"נשים אוהבות", לי ברור מאוד שהיה צריך לשמר את החזרה של הסופר על הפועל "לשכוח". מתוך כבוד להחלטה שלו, מתוך כבוד למקור ומתוך ענווה מסוימת שנראה לי שמן הראוי לאמץ. האם בספר עיוני הייתי יוצאת נגד ההחלטה לגוון? אני מניחה שפחות.

***

אחד הספרים שהשפיעו עליי עמוקות בשנים האחרונות הוא הדרך של קורמאק מקארתי. הוא נפתח כך:

When he woke in the woods in the dark and the cold of the night he'd reach out to touch the child sleeping beside him

עד עמוד 3 איננו יודעים מה הקשר בין שתי הדמויות. עד עמוד 3, שבו פוקח הילד את עיניו ואומר:
Hi, Papa.

ואילו בעברית (בתרגום אמיר צוקרמן, מודן, 2009) נפתח הספר כך:

כשהתעורר ביער בחושך ובקור הלילי הוא שלח יד ונגע בילדו הישן לצידו.

בתרגום לעברית אנחנו יודעים שהילד הוא הילד שלו. כבר במשפט הראשון. אני כמובן לא יודעת אם יש פה החלטה עקרונית. התרגום של הספר כולו נפלא ממש, אבל ההבהרה או ההחלטה השגויה הזאת בתחילת הספר היא טעות קריטית בעיניי, דוגמה קיצונית לספוילר.

***

ולסיום נחזור לקורטס הכובש, ללה מלינצ'ה המתרגמת ולקשר שבין תרגום לקולוניאליזם.

קולוניה מתחילה בתרגום, בהעתקה של המקור למקום אחר על פני המפה. ניו אינגלנד. ספרד החדשה. ניו אמסטרדם. ניו יורק. שיבוט קולוניאלי. שעתוק מרחוק שלעולם לא יוכל להיות זהה למקור. תרגום הוא גם סוג של עקירה מטפורית של טקסט משפה אחת לאחרת. [...] הפרקטיקה של התרגום מתחילה כסוג של תקשורת בין-תרבותית, אך היא תמיד כרוכה בשאלות של יחסי כוח וצורות שליטה. לכן תרגום אינו יכול להימנע מסוגיות פוליטיות או משאלות על הקשר שלו לצורות כוח עכשוויות. שום מעשה של תרגום אינו מתרחש במרחב ניטרלי לגמרי של שוויון מוחלט. מישהו מתרגם משהו או מישהו. [...] גם הנכבש הוא אדם מתורגם. (מתוך רוברט יאנג, פוסט-קולוניאליזם: מבוא, רסלינג, 2008, בתרגומי).

ריאיון עם מרב זקס-פורטל

7 תגובות

הפעם הבלוג מארח (תמיד רציתי לכתוב "הבלוג מארח"!) את המתרגמת מרב זקס-פורטל לכבוד תרגום הספר בדרך אליך של הסופרת הקוריאנית קיונג סוק שין.

מרב שלום, ותודה שהסכמת להתראיין. ספרי קצת על עצמך ועל ספרים שתרגמת.
אני בוגרת החוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב (תואר ראשון) והחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון במגמת כתיבה יוצרת (תואר שני). מאז 1995 אני עוסקת בתרגום ספרותי מאנגלית עבור מבחר הוצאות ספרים: ידיעות ספרים, כתר, כנרת, פן, בבל, מטר וכרמל. בין הספרים שתרגמתי: האלבום השחור מאת חניף קורישי; אדמה אדומה וגשם סוחף מאת ויקראם צ'אנדרה; בילי המקסים מאת אליס מקדרמוט; מה שהגוף זוכר מאת שונה סינג בולדווין; וואבי סאבי מאת לאונרד קורן; סלמון הספק מאת דגלאס אדמס; העולם שאחרי יום ההולדת מאת ליונל שרייבר; בת של פרטיזן מאת לואי דה ברנייר; תעלומת המשרתת הנעדרת מאת טרקווין הול; נשים בתמונות מאת שיוון פרקינסון. אני כותבת ומפרסמת סיפורים קצרים בכתבי עת מקוונים. בשנת 2000 ייסדתי פורום תרגום ועריכה, ואני מנהלת אותו עד היום. אחרי שנדדנו בין פורטלים שונים היום אפשר למצוא אותנו בפייסבוק.
לתרגום הגעתי מאהבת השפה, השפה העברית קודם כול והשפה האנגלית, שממנה אני מתרגמת. גרתי בילדותי בארצות הברית, ומאוחר יותר התגוררתי ועבדתי באנגליה במשך שנתיים. כשחזרתי לארץ החלטתי ללכת ללמוד ספרות אנגלית. במהלך הלימודים לקחתי כמה סדנאות בתרגום ופשוט התאהבתי במקצוע הזה – בחיפוש אחר התרגום הנכון, משחקי המילים, חדוות המציאה, היכולת להעביר חוויה ותרבות אחרת לקורא. במסגרת הלימודים עשיתי סטאז' בהוצאת זמורה ביתן ולאחר מכן המשכתי לעבוד אתם כמתרגמת מן המניין. מפה לשם עברו כבר עשרים שנה כמעט, ובמהלכן יצא לי להתנסות בתרגום של ספרים העוסקים בתרבויות שונות.

בימים אלה ראה אור ספרה של הסופרת הקוריאנית קיונג סוק שין בדרך אליך בתרגומך (בהוצאת ידיעות ספרים). את תרגמת גם את ספרה בבקשה תשגיחי על אמא, שראה אור בעברית ב-2011. מה את יכולה לספר עליה ועל שני הספרים שתרגמת?
קיונג סוק שין נולדה בקוריאה הדרומית למשפחה ענייה בת שמונה נפשות, שהתגוררה בכפר בדרום מערב המדינה. מכיוון שלא היה ביכולתם של הוריה לשלוח אותה ללימודים בתיכון, היא עברה לסיאול בגיל 16, התגוררה עם אחיה הבכור, עבדה ביום ולמדה בתיכון בערב. מאוחר יותר למדה כתיבה יוצרת באוניברסיטה לאמנויות בסיאול. ספר הביכורים שלה פורסם בשנת 1985, וספרה המפורסם ביותר הוא בבקשה תשגיחי על אמא – שיצא לאור בדרום קוריאה בשנת 2009 והודפס במיליון עותקים בתוך עשרה חודשים. הספר ראה אור ב-19 מדינות, ביניהן ארצות הברית וסין. המהדורה העברית (ידיעות אחרונות, 2011) תורגמה מאנגלית. הספר מתעד את סיפור היעלמותה של אם המשפחה מנקודת מבטם של בני המשפחה המחפשים אחריה. כל בן משפחה בתורו מספר על אמו, על זיכרונותיו ממנה ועל מערכת היחסים שלו אתה. האימא, אישה פשוטה שאינה יודעת קרוא וכתוב, הקדישה את כל חייה לילדיה. העלילה מתרחשת בעת ביקור משפחתי שגרתי שלה ושל בעלה בסיאול – לשם עברו ילדיהם המשכילים. האם הולכת לאיבוד בתחנת הרכבת הראשית ההומה של העיר הגדולה.
ספרה השני, בדרך אליך, עוסק בתקופה שאינה מוכרת לרוב הישראלים, תקופה של התקוממויות של סטודנטים ואנשי אקדמיה בדרום קוריאה נגד המשטר הדיקטטורי ששרר שם. הרומן מבוסס על שנות פעילותה של הסופרת ב"דור 386" – תנועת הסטודנטים שפעילותה המהפכנית הביאה לעליית הדמוקרטיה בשנות השמונים בדרום קוריאה. ארבעת הצעירים, גיבורי הסיפור, קשורים זה לזה וקשורים, כל אחד בדרכו, במאבק להפלת המשטר הצבאי שם. אבל מעבר להיותו סיפור פוליטי, זהו סיפור על התבגרות והתפכחות.
בעוד שבבקשה תשגיחי על אמא עוסק ביחסים בתוך משפחה גרעינית אחת, הספר הזה עוסק ביחסים בין חברים מכל מיני סוגים, בדברים שקושרים ביניהם ובדברים שמפרידים ביניהם. גיבורה נוספת, שתופסת מקום נכבד, היא היצירה בכלל והספרות בפרט. לאורך כל הספר פזורים המון ציטוטים של סופרים ומשוררים ידועים, וביניהם אמילי דיקנסון, פרוסט, רילקה, רולן בארת, ייטס ופול ואלרי.

בדרך אליך


התרגום שלך הוא מה שנקרא תרגום מתווך, מכיוון שתרגמת את התרגום האנגלי למקור הקוריאני, ולא ישירות מקוריאנית. זה בדרך כלל נחשב לפּחות איכותי בלשון המעטה, אבל מובן שיש שפות שקשה מאוד למצוא להן מתרגמים טובים. אילו קשיים מיוחדים היו לך בתרגום הספר בדרך אליך?

הקושי העיקרי בספר והייחודי לתרגום מתווך הוא שלא הייתה לי גישה לחומר החי והממשי. לאורך כל עבודת התרגום התלבטתי כל הזמן אם מה שאני מתרגמת הוא מה שכתבה הסופרת או התוצאה הסופית של מה שעבר דרך הפריזמה של המתרגמת לאנגלית. בתרגום ישיר, על אף כל האתגרים שעמם התמודדתי בעבר תמיד היה מדובר בכלי ראשון ולכן קל יותר להתמודד. הפעם התרגום היה כלי שני, או נשיקה מבעד לשק יוטה עבה מאוד, אם להשתמש בקלישאה הידועה ביותר על מעשה התרגום (שתרגום הוא כמו נשיקה מבעד למטפחת).
הילית ישורון אמרה על התרגום שלה לבעקבות הזמן האבוד: "רציתי שפרוסט ירגיש בבית בעברית, אבל לא שילבש פיג'מה". בפרפרזה על דבריה, המטרה שלי בתרגום הזה, כמו בכל תרגום אחר (רק שהפעם הדבר דרש מאמץ גדול יותר), הייתה שקיונג סוק שין תרגיש בנוח בעברית, אבל שלא תפשוט את הלבוש הקוריאני שלה. לכן עשיתי כמיטב יכולתי לשמר את הקוריאנית שלה בתוך הטקסט המתורגם שממנו תרגמתי.

נדמה לי שאם קוראים ספר שתורגם משפה זרה שאיננו בקיאים בה, תמיד עדיף לקרוא את התרגום לעברית ולא את התרגום לאנגלית, משום שידוע שהתרגומים לעברית איכותיים יותר. איך הייתה האינטראקציה שלך עם המתרגמת של קיונג סוק שין לאנגלית, שמטבע הדברים היית צריכה לפנות אליה כדי לברר כל מיני סוגיות, והאם הרגשת שהתשובות שלה מספקות גם מבחינת התפיסה התרגומית שלה?
אני בהחלט מקווה שהתרגום לעברית טוב ובהזדמנות זו אני רוצה לציין שהספר הוא פרי עבודה משותפת שלי עם העורכות, רנית שחר בספר הראשון ורותי יוליוס בספר השני, שבלעדיהן התוצר הסופי היה בוודאי הרבה פחות מלוטש, אבל כמובן שלא אעיד על עיסתי ולא אבקר את התרגום לאנגלית מטעמים מובנים. סורה, המתרגמת מקוריאנית לאנגלית סייעה לנו רבות במהלך התרגום ועשתה כל שביכולתה כדי להבהיר את ההחלטות שלה. פעמים רבות, כשלא היו לה תשובות עבורנו היא יצרה קשר עם קיונג סוק שין, הסופרת, שנענתה גם היא בחיוב. את שין אני מכירה מביקורה בארץ לקראת צאתו של ספרה הראשון. נפגשתי אתה בביתו של שגריר קוריאה ואף נשאתי דברים לכבודה שם.
אפשר בהחלט לומר שבתרגום לאנגלית יש מגמה בולטת של השטחת התרבות הקוריאנית לטובת נוחות הקריאה של הקורא בשפת היעד. בהרצאה שנשאתי באוניברסיטה העברית במסגרת "יום קוריאה" נפגשתי עם ד"ר דפנה צור, שמלמדת תרגום מקוריאנית לאנגלית באוניברסיטת סטנפורד, והיא אישרה את התחושות שהיו לי ולעורכת, ואף אמרה שההנחיה למתרגמים לאנגלית היא לא להוסיף הערות שוליים בשום מקרה אלא להנהיר בגוף הטקסט.
אחת ההחלטות העקרוניות שקיבלנו לגבי שני הספרים הייתה להביא את כל המושגים, המאכלים והמקומות בשמם המקורי ולשם כך נעזרנו, בשני הספרים, בנועה אברהמי, מתרגמת מקוריאנית לעברית. ככלל, נדמה לי שציבור הקוראים בישראל הרבה יותר פתוח ורגיל לקרוא ספרים מתרבויות שונות.

הקורא הישראלי רגיל לקרוא מונחים מתרבויות זרות, בתחום האוכל למשל. שני הספרים מלאים מאכלים קוריאניים. לדוגמה: הגיבורה מספרת על הראמן שאמה הכינה לה. השארנו, כמובן, את המילה ראמן, אולם במופע הראשון כתבנו, אטריות ראמן. במקרה אחר, שבו מתוארת האם שהתלבשה יפה לקראת יום הולדתו השבעים של האב, כתוב שהיא לבשה "האנבוק". כאן החלטנו להשאיר את המונח כמות שהוא: "אמא נראתה יפה, לבושה בהאנבוק בצבע תכלת, עם תסרוקת שעשו לה במספרה, ואפילו מרחה שפתון אדום". אך הוספנו הערת שוליים: "האנבוק – התלבושת הקוריאנית המסורתית זה אלפי שנים. האנבוק היה בשימוש יומיומי עד לפני מאה שנה וכיום הוא נלבש באירועים מיוחדים" (עמ' 12).
אבל הטיפול במונחים היה, לדידי, פשוט הרבה יותר מהקושי לגשר על הפער שבין התרבויות, זו המערבית לזו הדרום קוריאנית. דוגמה טובה לכך היא כשהגיבורה מספרת על מנהגה של אמהּ לאסוף את מי הגשמים באביב. באנגלית נכתב כך:

Whenever my mom made soy sauce, she would first catch rainwater in a huge clay jar big enough to hold two adults. She opened the lid on sunny days and closed it on rainy days, and she used the rainwater to make soy sauce.

Traditional_Korean_soy_sauce

בתחילה הייתי בטוחה שמדובר בטעות. הרי אם פותחים מכסה של כד בימי שמש וסוגרים אותו בימי גשם, איך בעצם אוספים את מי הגשם ומדוע הם לא מתאיידים?
רציתי לכתוב פשוט הפוך, אבל בעצתה של רותי יוליוס, העורכת, הוספנו את השאלה הזאת לשאלות ששלחנו למתרגמת מקוריאנית. בהתחלה היא חשבה שאכן מדובר בטעות במקור, אבל היא שאלה את הסופרת ליתר ביטחון. זו הייתה תשובתה של שין (בתיווכה של המתרגמת):

This was not a mistake. First, they would collect rainwater until the jar was full. Then on clear days (good weather), they would leave the lid off in order to gather good energy from the wind and sunlight. On bad weather days, they would close it to keep out dust or new rain. So they only collected the sweet spring rain and wanted to avoid any rain past that point. Opening the lid was a way of collecting the good, positive energy from the wind and sun. It’s more nature/spiritual than scientific.

והנה, בפסקה קצרה אחת מצאנו שני דברים שאינם מוכרים לנו, הישראלים. ראשית, איסוף מי הגשמים באביב ושנית, התפיסה שהרוח והשמש מביאות אִתן אנרגיות טובות המשפיעות על המים והופכות אותם למבורכים.

בהרצאה שלך ב"יום קוריאה" ניסחת מאוד יפה את סוגיית השקיפות בתרגום:
"אנשים עדיין דבקים לא פעם באשליית 'המתרגם השקוף', זה שאינו מורגש כלל, כאילו העביר הטקסט את עצמו משפת המקור לשפת היעד. לטעמי ומניסיוני, הדבר איננו אפשרי. המתרגם נוכח ומשפיע על היצירה ואין דומה תרגום אחד לאחר של אותו הטקסט. משל למה הדבר דומה? ליצירה מוזיקלית כתובה שאותה ניתן לשני נגנים שונים, אפילו כאלו המנגנים על אותו כלי. ברור לכול שכל אחד מהנגנים ינגן בסגנון שונה במקצת, ויפיק צלילים שונים במקצת מהכלי שלו, השונה גם הוא מהכלי השני, גם אם שניהם נקראים 'גיטרה חשמלית' או 'כינור' או 'עוּד'".
האם תוכלי לפרט ולהדגים איך זה בא לידי ביטוי בתהליך העבודה על הספר בדרך אליך?

במידה מסוימת, דווקא בתרגום הזה, המתווך, הרגשתי שיש לי יותר חופש להציע פרשנות משלי ליצירה, ובזה אינני מתכוונת שהכנסתי דברים לפיה של הסופרת, חלילה, אלא שמכיוון שהטקסט שלפניי ממילא לא היה ראשוני, אלא מתווך, לא היה טעם לנסות לדייק מילה כזו או אחרת אלא היה צריך לנסות ולתרגם את רוח הדברים כפי שהם עולים מהתרגום באנגלית ולהשתדל לקלוע לכוונתה של הסופרת. העובדה שהיה מדובר בספר של סופרת שכבר תרגמתי הקלה עליי, כיוון שכבר הייתה לי היכרות מה עם הסגנון והשפה שלה. אמרתי בהרצאה בירושלים שהתחושה שלי הייתה כמי שמוזג מים מכלי אחד לשני (עוד מטפורה ידועה על תרגום), אבל עושה זאת בעיניים עצומות. אני רוצה לציין לטובה גם את נטע גורביץ, העורכת הראשית בידיעות ספרים, שנתנה לי חופש פעולה וחיזקה אותי בכל פעם שידיי רפו לנוכח המשימה המורכבת הזו.
אני רוצה גם להזכיר לטובה את חברי הפורום שאני מנהלת – פורום תרגום ועריכה בפייסבוק – שבלי סיעור המוחות והתשובות שקיבלתי שם היה לי הרבה יותר קשה לתרגם את הספר הזה בפרט וספרים אחרים בכלל. בעיניי האפשרות להתייעץ במקצוע כמו שלנו, שבו כל אחד הוא "זאב בודד" מול המחשב בביתו, יחד עם תחושת הקהילה והשיתוף שנוצרה בפורום, היא כלי מקצועי וחברתי לעילא ולעילא.

 על מה את עובדת בימים אלה?
כעת אני עוסקת בתרגום הספר השני בסדרת הבלש של טרקווין הול, שספרו הקודם תעלומת המשרתת הנעדרת יצאה בתרגומי ובעריכתה של רחל הלוי בהוצאת מטר ב-2011. מדובר בבלש הודי – ויש פורי, "החוקר הפרטי ביותר בהודו", כהגדרתו, פונג'בי בן המעמד העליון שמכריו מכנים "דובי" ושלמרות דמותו הקומית משהו, הוא מצטיין בפתרון תעלומות ומגיע תמיד, בסופו של דבר, לחקר האמת. כמו הקודם לו בסדרה, מדובר בספר מצחיק, ביקורתי, מותח ומפתיע.

תרגיל בתרגום שירה: אי אי קאמינגס

11 תגובות

לפני קצת יותר מחצי שנה מלאו חמישים שנה למותו של המשורר האמריקאי אי אי (אדוארד אסטלין) קאמינגס.

לשירו somewhere i have never travelled התוודעתי לראשונה ב-1986, בסרט חנה ואחיותיה, שם מהדהדת בעיקר השורה האחרונה של השיר

nobody, not even the rain has such small hands.

שירה שמופיעה בסרטים נהנית מיחסי ציבור מעולים. הפופולריות של המשורר פבלו נרודה, למשל, נסקה (בקרב מגזרים מסוימים, לפחות) אחרי צאתו לאקרנים של "הדוור" (Il Postino).

בסצינה המדוברת בסרטו של וודי אלן, מייקל קיין מתכנן פגישה "מקרית" עם ברברה הרשי. היא לוקחת אותו לחנות ספרים בשכונה (ואיזו חנות!), והוא קונה לה ספר שירים של קאמינגס. בעודה נכנסת למונית אחרי שהם נפרדים הוא שב ומפציר בה לקרוא את השיר שהזכיר לו אותה – השיר בעמ' 112.

***

מיהרתי ללמוד את השיר בעל פה (טוב, הייתי צעירה ונוחה להתרשם), וגם ניסיתי אינספור פעמים לתרגמו לעברית, הרבה לפני שהתחלתי לעסוק בתרגום. אני חושבת שזה אחד השירים היחידים שאני יודעת לצטט בעל פה מתחילתו ועד סופו (מה שמוכיח שלפעמים שינון [ובעיקר שירה] משתלם…) (מאמר מעניין ומשעשע של בראד לייטהאוזר ב"ניו יורקר" על שינון שירה, כאן).

הנה קאמינגס עצמו מקריא את השיר:

***

השירים של קאמינגס הם תרגיל קלאסי למי שלומד תרגום, בגלל התחביר האידיוסינקרטי שלו, הדקדוק הלא תקני, המילים שמשנות את תפקידן במשפט, סדר המילים והפיסוק הלא שגורים וכדומה.

לפי ויקיפדיה הוא התחיל לכתוב שירה בגיל שמונה וכתב בערך 2,900 שירים. שבירת הכללים מצד אחד והנושאים הפופולריים – אהבה, טבע ומין – מצד אחר הפכו אותו למשורר אהוד, בעיקר בקרב צעירים.

אלה גם הסיבות שרבים רואים בו לא יותר מקוריוז וטוענים ששירתו לא התפתחה במהלך השנים. אני חושבת שיש בשירים שלו עומק ויופי מעבר לניסיוניוּת הצורנית.

השיר somewhere i have never travelled תקני ושמרני יחסית לקאמינגס. אין פה הרבה התפרעויות לשוניות, וגם התוכן – כמו בשירים רבים שלו – לא מרחיק לכת. זה שיר אהבה די פשוט, אבל עדיין מקסים בעיניי גם היום.

מעולם לא קראתי תרגום לעברית של השיר הזה. ספר שירים של קאמינגס בתרגומו של אורי הולנדר מחכה לי על המדף. עדיין לא פתחתי אותו (לא הצצתי, נשבעת!).

זו כמובן לא תחרות. זה תרגיל. בניגוד להולנדר, אני לא משוררת ואף לא מתיימרת לתרגם שירה.

השיר

somewhere i have never travelled, gladly beyond

any experience, your eyes have their silence:

in your most frail gesture are things which enclose me,

or which i cannot touch because they are too near

 

your slightest look easily will unclose me

though i have closed myself as fingers,

you open always petal by petal myself as Spring opens

(touching skilfully,mysteriously) her first rose

 

or if your wish be to close me, i and

my life will shut very beautifully, suddenly,

as when the heart of this flower imagines

the snow carefully everywhere descending;

 

nothing which we are to perceive in this world equals

the power of your intense fragility: whose texture

compels me with the color of its countries,

rendering death and forever with each breathing

 

(i do not know what it is about you that closes

and opens;only something in me understands

the voice of your eyes is deeper than all roses)

nobody, not even the rain,has such small hands

***

ניסיון שלי

מקום שלא הגעתי אליו מעודי, מעל ומעבר לכל חוויה

לעינייך יש את שתיקתן

בתנועה הכי שברירית שלך יש דברים שמקיפים אותי

או שאיני יכול לגעת בהם משום שהם קרובים מדי

מבטך הקטן ביותר יִפקח אותי בקלות

אף שסגרתי את עצמי כמו אצבעות

את פותחת תמיד עלה אחר עלה את עצמי כמו שהאביב פותח

(נוגע במיומנות, במסתוריות) את הוורד הראשון שלו

או אם תבקשי לסגור אותי, אני

וחיי נינעל ברוב יופי, פתאום

כמו לבו של פרח זה כשהוא מדמיין

שלג נופל ברכוּת על הכול;

דבר שנחווה בעולם זה לא ישתווה

לעוצמת הפגיעוּת שלך: שמִרקמה

מרתק אותי בצבעי ארצותיה,

מביא עמו מוות ונצח עם כל נשימה

(אינני יודע מה זה בתוכך שנסגר

ונפתח; רק משהו בי מבין

קולן של עינייך עמוק מכל ורד)

לאף אחד, אף לא לגשם, ידיים קטנות כל כך

***

הערות על הניסיון: השורה הראשונה מציבה מכשול של ממש. שתי המשוכות העיקריות הן somewhere ו-gladly beyond. למילה הראשונה ניסיתי גם "היכנשהו" (או "היכן שהוא") וגם "איפשהו" (או "איפה שהוא").  באחד הניסיונות תרגמתי: איפשהו שלא הייתי מעולם, מעל ומעבר לכל חוויה. אחר כך המרתי את ה"חוויה" ב"מוּכּר". אחר כך חזרתי שוב ל"חוויה".

נאלצתי לוותר, פחות או יותר, על ה-gladly ב-gladly beyond, אחרי ניסיונות כגון "מתעלה בעונג על כל חוויה" – שנראה לי כושל למדי. ניסיתי להעביר חלקית את השמחה, בתוספת של "מעל" ל"מעבר", אבל אני חושבת שזה ניסיון מאוד לא מוצלח.

בכל אופן, התרגום הנוכחי שלי לשורה הראשונה לוקה בחוסר אלגנטיות. נראה לי שגם עוד עשרות ניסיונות לא אהיה שלמה עם השורה הזאת.

בעיה נוספת בשורה הראשונה היא עם המילה הפשוטה travel. טיילתי, הגעתי, כף רגלי דרכה בו? אחרי כמה ניסיונות השארתי את ה"הגעתי" הקצת סתמי.

אני חושבת כבר כמה ימים על השורה הזאת, מוחקת, מתקנת. נראה לי שהגיע הזמן להציץ בתרגום של אורי הולנדר, שהזמנתי לי באינטרנט.

תרגומו של אורי הולנדר

(קאמינגס: שירים, הוצאת קשב לשירה, 2003, עמ' 27)

במקום שאליו מעולם לא הגעתי, בְּאושר מֵעֵבֶר

לכל ניסיון, השתיקה בעינייך:

בַּשַברירית בְּמֶחוותייך דברים המליטים אותי,

או שאיני יכול לגעת בם כי הם קרובים מדי

מבטך הפעוט מלהט אותי בקלוּת

אף כי הלַטְתי עצמי כָּאצבעות,

תמיד את פותחת עלה אחר עלה אותי כדרך האביב

(בנגיעה מיומנת, מסתורית) את הוורד הראשון

או אם ברצונך ללעוט אותי, אני וגם

חיי ניסגר ברוב יופי, פתאום,

כאשר לב הפרח הזה מדמיין

שלג יורד בכל מקום בזהירות;

מאוּם שנוכל בעולם זה לתפושֹ לא ישווה

לכוח שבירותך העזה: שמרקמה

כופֶה עליי את גוֹן ארצותיה,

גומל מוות ונצח בכל נשימה

(אינני יודע מהו בך שנסגר ונפתח;

רק דבר-מה בי מבין

קול עינייך עמוק מכל הוורדים)

אין לאיש, אף לא לגשם, יד קטנה כל כך

***

התגובה הראשונה שלי היא שהתרגום של אורי הולנדר הרבה יותר שירי משלי והרבה יותר עִברי. בשלי יש כמה דוגמאות ל"תרגומיוּת" וצמידות יתר למקור.

הפתרון "בְּאושר מֵעֵבֶר" בשורה הראשונה יפה. מה שאני פחות אוהבת אצל הולנדר זה את ההגבהה הלשונית. "אף כי הלַטְתי עצמי כָּאצבעות" נפלא בפני עצמו, אך גבוה בהרבה מן המקור (closed).

בצומת שבו היה צריך להכריע אם להתפשר על תוכן או על צורה, הולנדר בחר להתפשר על התוכן,  ולשמר ב"מליט, מלהט, הלטתי וללעוט" את המשחק של close, unclose ו-enclose  – ניסיון שאני למעשה ויתרתי עליו לגמרי.

כך, הבחירה ב"ללעוט אותי" לשורה to close me, נכונה מאוד מבחינת המצלול, אך רחוקה מבחינה תוכנית. פועל זה, שמשמעו לבלוע, מכניס לשיר שדה סמנטי ואסוציאטיבי שלם שאין בו במקור.

בשיר המקורי יש חזרה על המילים open ו-close, ונראה לי שכן חשוב לנסות לשמור על זה. בסוגריים המופיעים בבית האחרון הולנדר אכן כותב "אינני יודע מהו בך שנסגר ונפתח" – אני חושבת שהפעלים האלה היו צריכים לשמש גם בשאר השיר.

יש מטבע הדברים כמה נקודות דמיון בשתי הבחירות התרגומיות, ויש כמה פרשנויות שונות – בעיקר במילים compel ו-render (בשורה   whose texture /compels me with the color of its countries / rendering death and forever with each breathing).

האם מרקם השבירוּת או הפגיעוּת כופה עליי את גוֹן ארצותיה, מרתק אותי? זו מילה לא פשוטה.

בבחירה שלי ב"מרתק" ניסיתי לשמר, לא בטוח שבהצלחה, שתי משמעויות: גם את התחושה שאני, הדובר, מרותק אלייך במובן הפשוט שאני מוקסם ממך וכו', וגם לרתק במובן של לכפות, לקשור, לשלול ממישהו חירות כלשהי.

***

ב-2012 יצא דיסק של להקה בשם טין הֶט, ובו 17 שירים מולחנים של קאמינגס. הדיסק נקרא

The rain is a handsome animal, והנה, לסיום, שיר אחד מתוכו – who are you, little i:

על כּוּסְפה וקימל. ההוביט: השוואת תרגומים

35 תגובות

ברשומה קודמת שעסקה בתרגומים לפו הדב עלה בתגובות דיון מעניין על ההוביט, ובמיוחד על עוגת הכּוּסְפָּה – הזכורה לקוראי התרגום של משה הנעמי משנת 1976. אני לא גדלתי על ההוביט, אולי כי כמו ילדות אחרות פחות התחברתי לפנטזיה, ולמעשה קראתי את הספר במלואו לראשונה רק בשנים האחרונות, בעקבות הבן שלי, שקרא אותו כמה פעמים והתאהב בו. אבל מכיוון שקראתי אותו באנגלית, עוגת הכוספה לא הייתה מוכרת לי כלל.

התרגום החדש של יעל אכמון המצוינת הצטרף לביתנו לכבוד החג, והוא ניצב ליד הספר המצהיב משנות השבעים. זו הזדמנות טובה לתהות על קנקנה של עוגת כוספה ולהדגים תוך כדי כך שינויים עקרוניים ודרמטיים שחלו בנורמות התרגום לעברית. חשוב לציין שהתרגום הישן כבודו במקומו מונח. לראיה – ילד בן 11 קורא בו שוב ושוב כבר כמה שנים, בהנאה רבה ולעומק, ואינו מרגיש שהעברית בו ארכאית או קשה לו מדי. להפך, ההגבהה הלשונית מוסיפה לנופך הפנטסטי.

hobit_g

מובן שקורא שגדל על תרגום מסוים נקשר למילים ולמונחים, הגם שהם שגויים, וקשה לו לעתים להסכין עם תרגום חדש, ש"הורס" לו לפעמים את הנוסטלגיה. עם זאת אין ספק שהכבוד ליצירה המקורית הופך להכרחי את עניין התרגום המחודש. יעל אכמון מיטיבה לנסח זאת ב"אחרית דבר" (כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012, עמ' 310-309):

בשל ההיקשרות הרגשית הזו של קוראים אל התרגומים המוכרים להם, למתרגם שבא לתרגם מחדש יצירה קלאסית אהובה לא קל להתנתק ממה שנעשה בעבר. המתרגם עצמו הוא פעמים רבות גם קורא, שקשור גם הוא לתרגומים מעברו. משום כך הרצון לשמר את שנעשה בעבר בהחלט קיים בו. לדוגמה, אחד השיאים הרגשיים של ההוביט הוא קריאתו הנלהבת של בילבו בקרב חמשת הצבאות, שבשני התרגומים תורגמה "הנשרים באים! הנשרים באים!" עבור רבים זהו אחד הקטעים הזכורים ביותר בספר, והאהובים שבו. התרגום "נשר" למילה eagle שבמקור שגור מאוד בין דוברי העברית כיום, אך על פי החלטת האקדמיה ללשון עברית יש הבחנה ברורה: עיט (eagle) הוא ציפור הטרף המלכותית, נשר (vulture) הוא אוכל הנבלות עם הראש הקירח. עבורי כמתרגמת בהחלט היה מדובר בהתלבטות: האם להשאיר בתרגום החדש את השימוש הנפוץ אך השגוי, ואיתו את הקריאה בצורתה האהובה והמוכרת, או לדייק בתרגום המונח? לתפישתי, חובתי המקצועית לנאמנות לטקסט המקורי באנגלית דורשת תרגום מדויק של המילה, ושיקול זה גבר על השיקול הנוסטלגי.

***

בתקופתו של הנעמי,  הגבהת הטקסט, עִברוּת ואפילו ייהוד שלו , הרצון להנגיש אותו לקורא העברי ואולי אף לחנכו בדרך וללמדו מילים חדשות ושפה יפה, גם אם לא היו עקרונות מוצהרים – הרי שנחשבו רצויים ולגיטימיים. הצורך להבהיר ולהסביר בא פעמים רבות על חשבון הנאמנות לטקסט המקורי; שְרָצים הוכשרו וניבים עבריים לעילא מצאו את דרכם לטקסטים זרים.

בתיאוריה של התרגום נהוג לדבר על שני קצוות: קבילות (מהמילה קביל, acceptability) מצד אחד, כלומר ניסיון להתאים את הטקסט לשפת היעד, לתרבות היעד ולקהל היעד, ומצד אחר אדקווטיות (מתאים, הולם, מספק. המקור הלטיני פירושו "שווה ערך"), שהיא השאיפה לנאמנות מוחלטת לטקסט המקורי. נילי מירסקי כתבה שהדרך הרצויה בעיניה בתרגום היא "הטריטוריה השלישית" – שביל שעובר בין שני קצוות אלה. תפיסה דומה אפשר למצוא גם אצל אילנה המרמן. היא כותבת:

תרגום נאמן בוודאי אינו תרגום מילולי, לא במישור של בחירת המלים והביטויים ולא במישור של מבנה המשפט. ועם זאת איני סבורה שעל המתרגם לשאוף לתרגם את היצירה שלפניו כמו שהיה המחבר כותב אותה, כביכול, אילו כתב אותה בלשונו. כי אין מצב כזה: הסופר – אם אמן הוא, ובייחוד אם הוא אמן של סגנון – לא היה מסוגל לכתוב את יצירתו לא בלשונו של המתרגם, לא בארצו, ולעתים קרובות גם לא בזמנו. את הריחוק והשוני הזה ראוי וחשוב בעיני למסור גם בתרגום.

***

כך, היבטים אלה באים לידי ביטוי כבר בשמו של הפרק הראשון – "מסיבה בלתי צפויה" אצל הנעמי לעומת "מסיבה לא צפויה" אצל אכמון – ובשתי השורות המפורסמות הפותחות אותו:

In a hole in the ground there lived a hobbit. Not a nasty, dirty, wet hole, filled with the ends of worms and an oozy smell, nor yet a dry, bare, sandy hole with nothing in it to sit down on or to eat: it was a hobbit-hole, and that means comfort.

משה הנעמי מתרגם:

בתוך מאורה באדמה חי לו הוביט. ואין כוונתנו למאורה מזוהמת, לחה, מלאה תולעים וריח טחב, ואף לא למאורה יבשה, חשופה מכול ומלאה חול, שאפילו כיסא לשבת או דבר-מאכל כלשהו אין בה: היתה זו מאורה-של-הוביט, ופירושו של דבר – נוחיות.

יעל אכמון מתרגמת:

במאורה באדמה גר לו הוביט. לא מאורה מגעילה, מרופשת וטחובה, מלאה שלשולים מתחפרים וריח בוץ, וגם לא מאורה יבשה, חשופה וחולית שאין בה מקום לשבת או דבר לאכול: זאת היתה מאורת-הוביט, ומשמעות הדבר נוחוּת.

אצל משה הנעמי יש תוספות קונבנציונליות לספרות ילדים שאינן מופיעות במקור – למשל: "ואין כוונתנו" או "שאפילו כיסא לשבת [...] אין בה". הוא גם מדלג על אחד משמות התואר המופיעים, או אולי משלב שני שמות תואר בשם אחד. בכל אופן בתרגומו ל-nasty ו-dirty הוא מסתפק במילה אחת: מזוהמת.

בהמשך, בתיאור המפואר של הסעודה, אנו מוצאים גם את החזיר שמתרגמים מדורות קודמים אהבו להעלים וגם תוספת קטנה, שלא ברור מה פשרה.

I hope there is something left for the late-comers to eat and drink! What's that? Tea! No thank you! A little red wine, I think, for me." "And for me," said Thorin. "And raspberry jam and apple-tart," said Bifur. "And mince-pies and cheese," said Bofur. "And pork-pie and salad," said Bombur. "And more cakes-and ale-and coffee, if you don't mind," called the other dwarves through the door.

פשטידת הפּוֹרק הופכת אצל הנעמי פשוט ל"פשטידה": "'ופשטידה וסלט', אמר בומבור" (עמ' 16).

אצל אכמון: "ופשטידת חזיר וסלט" (עמ' 18).

שורות אחדות לאחר מכן מבקש גאנדלף תוספת:

And just bring out the cold chicken and pickles!

הנעמי מתרגם:

ואל תשכח להביא את העוף הקר ואת החמוצים ואת העגבניות! (עמ' 17)

אכמון מתרגמת:

"והבא איתך את העוף הקר והחמוצים!" (עמ' 19)

כלומר, הנעמי גם מוסיף עגבניות שאין במקור (האם מתוך דאגה לצריכת הוויטמינים או הליקופן של ילדי ישראל?) וגם מוסיף עוד קריאה פמיליארית: "אל תשכח".

נעבור לקינוח.

עוגת הכוספה המיסתורית עוררה בילדים ערגה למקומות רחוקים. בעלי אומר, למשל, שבילדותו הוא היה בטוח שהעוגה נקראת כך כי היא מעוררת כיסופים. גם ילדים שלא התעכבו יתר על המידה על המונח ודאי לא ידעו כוספה מהי, לא כל שכן אכלו אי פעם עוגה כזאת. מבחינה זו השימוש במונח לא מובן, לא שקוף וזר כל כך לחיי היומיום מתאים לעולם הפנטסטי הנפרשֹ בספר. כוספה, לפי מילון רב מילים: פסולת הנשארת מצמחים שונים, ובעיקר מזרעונים, לאחר שסוחטים מהם את השמן. הכוספה עשירה בחלבון ומשמשת מזון חשוב לבָּקָר.

לא ממש מעורר תיאבון.

במקור, לעומת זאת, מדובר על seed cake, לא עוגה משמנים שהופקו מכל מיני זרעים, ואף לא עוגת זירעונים. מתברר שזו עוגה בחושה פשוטה ויומיומית, עוגה בריטית מסורתית – ששורשיה מגיעים עד המאה ה-16, ובה חופן זרעים של caraway או בעברית: כְּרַוְיָה. יעל אכמון תרגמה: עוגת קימל, ואני אוהבת את ההחלטה להשתמש בחלופה השגורה (במקור מיידיש) קימל, משום שמדובר באמת בעוגה די פושטית ומוכרת לכל קורא אנגלי (שאיננה חלק מהתפריט של הקורא העברי, אך הוא נחשף דרכה לתרבות האנגלית בכלל ולתרבותם של ההוביטים בפרט). אילו הייתה מתרגמת ל"עוגת כרוויה", המילה הייתה שוב זורקת את הקורא אל מחוזות אחרים לגמרי.

Photo by Hungry Jenny fromhttp://www.nibbledish.com/

Photo by Hungry Jenny from
http://www.nibbledish.com/

בספר בישול עתיק שאחי פעם מצא לאמי בשוק פשפשים באנגליה מופיע מתכון לעוגת קימל כזאת.

מצד ימין למעלה כריכת הספר. מצד ימין למטה אפשר לראות שהיה שייך לאישה בשם בוני איימוס ב-1901.

מצד ימין למעלה כריכת הספר. מצד ימין למטה אפשר לראות שהיה שייך לאישה בשם בוני איימוס ב-1901.

והנה המתכון:

seed cake recipe

קמח, סוכר, שמרים, חלב, חמאה וחופן זרעי קימל.

וְאוֹי למילות הסיום*: על השיר "אל נא תלך דומם אל תוך הליל הזה הטוב", דילן תומס

17 תגובות

מתרגמים רבים ניסו להתמודד עם שירו המפורסם והמצוטט מאוד של דילן תומס Do Not Go Gentle into that Good Night. ברשומה הזאת נתבונן בארבעה תרגומים: אמיר אור, 1998; יעל גלוברמן, 1998; עודד פלד, 1998; זיוה שמיר, 2004 (מתוך מוסף ספרים. אשר רייך, הארץ, 2004. לקריאת התרגומים המלאים, לחצו על המילה "הארץ"), ונתמקד כמובן בפזמון החוזר.

אבל לפני הכול, דילן תומס מקריא את השיר (לא להחמיץ!…):

***

Do not go gentle into that good night,
Old age should burn and rave at close
of day;
Rage, rage against the dying of the light.

Good men, the last wave by, crying how bright
Their frail deeds might have
danced in a green bay,
Rage, rage against the dying of the light.

Wild men who caught and sang the sun in flight,
And learn, too late, they
grieved it on its way,
Do not go gentle into that good night.

Grave men, near death, who see with blinding sight
Blind eyes could blaze
like meteors and be gay,
Rage, rage against the dying of the light.

And you, my father, there on the sad height,
Curse, bless, me now with your
fierce tears, I pray.
Do not go gentle into that good night.
Rage, rage
against the dying of the light.

***

אמיר אור מתרגם:

אל נא תִפנה  ללכת כך בנֹעם גֵא אל לילה-טוב שאין בלתו,  מֵכֶּה מַכֶּה ברֹב עֶבְרָה באוֹר על גוִיעתו.

עודד פלד:

אל תפסע מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב.  זְעם, זְעם על גסיסת האור.

יעל גלוברמן:

אל תוך הלילה טוב ההוא ברֹך אל תעבֹר.  זְעק, זְעק כנגד מוֹת האור.

זיוה שמיר:

אל נא תלך אט אט אל רֹך החשכה.  קום, זְעק חָמָס בטרם בוא יומך.

***

המילה gentle היא כמובן המוקש הראשון. קודם כול, השימוש בתואר gentle ולא בתואר הפועל gently אינו שימוש שגור, ויש לתת על זה את הדעת בעברית. עכשיו, המילה gentle מנוגדת בהמשך השיר ל-wild men והיא מובנת לדעתי קודם כול כהשלמה – אל תלך בשקט.

מקור המילה במאה ה-13 מ-gentil, שמשמעו בצרפתית עתיקה אדם שנולד למשפחה טובה, אציל. בימינו המילה משמשת לתאר נדיבות, מתינות, עדינות, נועם ורוך.

המשוכה השנייה היא הפועל rage. כדי לשמור על המשמעות, אנחנו צריכים לתאר בעברית כעס אלים, מתפרץ, סוער ורב עוצמה.

לבסוף עלינו לשמור על החריזה של night ו-light, שהם כמובן הפכים. החושך והמוות העומדים כנגד האור והחיים – תימה מרכזית בשיר.

***

ובכן, אמיר אור מתרגם gentle ל"נועם גא", ו"גא" כאן משמעו גם גאה וגם מלא הוד וכבוד. את השימוש הלא שגור ב-go gentle הוא פותר ב"אל נא תפנה ללכת".

עודד פלד כותב "אל תפסע מעדנות". מעדנות: בנועם, בשלווה, ויש פה אזכור לפסוק משמואל א (טו, לב):
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וַיֵּלֶךְ
אֵלָיו, אֲגַג מַעֲדַנֹּת; וַיֹּאמֶר אֲגָג, אָכֵן סָר מַר-הַמָּוֶת.

האזכור המקראי מוסיף נדבך נוסף לבחירה במילה "מעדנות", שמשמעה כאן ככל הנראה "ברגליים מוֹעדות, כושלות, בשלשלאות". וכך: "אל תפסע מעדנות אל תוך הלילה הזה הטוב" מקפל בתוכו הן את המשמעות של העדינות והרוך והן משמעות של גאווה או שליטה עצמית – אל תלך כושל אל הלילה הטוב וגם: לך כאדם חופשי, ולא כאדם כבול.

התרגום של יעל גלוברמן פחות מליצי ומגביה: "ברוֹך אל תעבור".

וזיוה שמיר מתרגמת: "אל נא תלך אט אט" ואת הרוך משדכת למילה לילה: "אל רוך החשכה".

***

בתרגומו ל-rage אמיר אור שומר על שפה גבוהה ומליצית ומתרגם: "מֵכֶּה מַכֶּה ברֹב עֶבְרָה". המילה עֶבְרָה נדירה וגבוהה בהרבה מ-rage, ויש פה גם אזכור לספר תהילים (עח, מט):
יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים.

עודד פלד ויעל גלוברמן בוחרים בנתיב הישיר יותר בעיניי וכותבים (בהתאמה): "זְעם, זְעם" ו"זְעק, זְעק". זיוה שמיר מתרגמת: "קום, זְעק חָמָס".

ההעדפה שלי כאן היא לעודד פלד או יעל גלוברמן. אמיר אור מגביה מדי לטעמי וזיוה שמיר מוותרת על החזרה החשובה ועל המקצב של rage, rage.

***

לסיום ההשוואה, נבדוק מה עשו המתרגמים עם החריזה, שיש לה בשיר משמעות תימטית מרכזית: ההנגדה בין לילה night לאור light.

אמיר אור חורז בִּלתו עם גוויעתו: "אל נא תִפנה  ללכת כך בנֹעם גֵא אל לילה-טוב שאין בלתו,  מֵכֶּה מַכֶּה ברֹב עֶבְרָה באוֹר על גוִיעתו".

עודד פלד מעדיף לשמור על תרגום נקי וצמוד יותר למקור ומוותר חלקית על החרוז: "אל תפסע מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב.  זְעם, זְעם על גסיסת האור".

יעל גלוברמן שומרת על חריזה: "אל תוך הלילה טוב ההוא ברֹך אל תעבֹר.  זְעק, זְעק כנגד מוֹת האור".

התרגום של זיוה שמיר: "אל נא תלך אט אט אל רֹך החשכה.  קום, זְעק חָמָס בטרם בוא יומך" הוא המוצלח ביותר מבחינת חריזה ומשמעות. החרוז מצוין, והיא גם היחידה שהצליחה לשמור על החרוז המקורי – ההנגדה בין חושך ליום. לעומת זאת לחרוז הזה יש מחיר, והוא התרגום הלא מוצלח בעיניי "בוא יומך", שמאבד תימה חשובה בשיר והיא מוֹת האור. במילים אחרות, אנחנו רואים כאן (שקשים מאוד חייו של המתרגם בכלל ושל מתרגם השירה בפרט!) שהמתרגם חייב כל הזמן לבחור על מה הוא מוותר ועל מה הוא שומר, מה הוא זונח ומה חשוב לו להעביר בכל מחיר.

***

הפזמון rage, rage against the dying of the light הוא ללא ספק שורה מצוינת למילים אחרונות.

יחיאל הספרן בספר עֵשָֹו של מאיר שלו הוא אספן של מילים אחרונות, מה שנקרא באנגלית famous last words. לסיום:

"רק אדם אחד הבין אותי, וגם הוא לא הבין," ציטט לי בגאווה [יחיאל] את מִלותיו האחרונות של פרידריך הֶגֶל.

"אלה שטויות!" אמרתי לו, "בחייך, יחיאל."

יחיאל נחרד וקצף. "שטויות?!" צעק, "שטויות?! הֶגֶל על ערש מותו זה שטויות?!"

"זה כמו להגיד 'זה הסוף, ואולי זו ההתחלה,'" אמרתי, "או 'האם יסלחו לי שם למעלה על שלא הייתי אני עצמי?'"

"מי אמר את זה?" התרגש יחיאל.

"אף אחד לא אמר את זה, אני רק נותן לך דוגמאות של עוד שטויות."

"כן, אבל מי אמר אותן?" התבעבע הספרן.

"אף אחד לא אמר אותן, יחיאל," התרגזתי, "אני המצאתי, הרגע."

אבל יחיאל לא האמין לי. הוא רשם את מִלותי האחרונות בפנקסו ולידן כתב: "אַנוֹנִימוּס." (מאיר שלו, 1991. עֵשָֹו, עם עובד, עמ' 200-199).

* אברהם שלונסקי, פסוקים בסוף הספר, 1968.

הרשומה מוקדשת לזכרו של דני סיבל, חבר אהוב, שגם לפני מותו בטרם עת לא איבד את האירוניה העצמית שאפיינה אותו והספיק לשרבט על פתק את המילים האחרונות שלו: "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע" ושורה מפורסמת אחרת של דילן תומס: and death shall have no dominion.

רשומות ישנות יותר

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 311 שכבר עוקבים אחריו