תרגיל בתרגום שירה: אי אי קאמינגס

לפני קצת יותר מחצי שנה מלאו חמישים שנה למותו של המשורר האמריקאי אי אי (אדוארד אסטלין) קאמינגס.

לשירו somewhere i have never travelled התוודעתי לראשונה ב-1986, בסרט חנה ואחיותיה, שם מהדהדת בעיקר השורה האחרונה של השיר

nobody, not even the rain has such small hands.

שירה שמופיעה בסרטים נהנית מיחסי ציבור מעולים. הפופולריות של המשורר פבלו נרודה, למשל, נסקה (בקרב מגזרים מסוימים, לפחות) אחרי צאתו לאקרנים של "הדוור" (Il Postino).

בסצינה המדוברת בסרטו של וודי אלן, מייקל קיין מתכנן פגישה "מקרית" עם ברברה הרשי. היא לוקחת אותו לחנות ספרים בשכונה (ואיזו חנות!), והוא קונה לה ספר שירים של קאמינגס. בעודה נכנסת למונית אחרי שהם נפרדים הוא שב ומפציר בה לקרוא את השיר שהזכיר לו אותה – השיר בעמ' 112.

***

מיהרתי ללמוד את השיר בעל פה (טוב, הייתי צעירה ונוחה להתרשם), וגם ניסיתי אינספור פעמים לתרגמו לעברית, הרבה לפני שהתחלתי לעסוק בתרגום. אני חושבת שזה אחד השירים היחידים שאני יודעת לצטט בעל פה מתחילתו ועד סופו (מה שמוכיח שלפעמים שינון [ובעיקר שירה] משתלם…) (מאמר מעניין ומשעשע של בראד לייטהאוזר ב"ניו יורקר" על שינון שירה, כאן).

הנה קאמינגס עצמו מקריא את השיר:

***

השירים של קאמינגס הם תרגיל קלאסי למי שלומד תרגום, בגלל התחביר האידיוסינקרטי שלו, הדקדוק הלא תקני, המילים שמשנות את תפקידן במשפט, סדר המילים והפיסוק הלא שגורים וכדומה.

לפי ויקיפדיה הוא התחיל לכתוב שירה בגיל שמונה וכתב בערך 2,900 שירים. שבירת הכללים מצד אחד והנושאים הפופולריים – אהבה, טבע ומין – מצד אחר הפכו אותו למשורר אהוד, בעיקר בקרב צעירים.

אלה גם הסיבות שרבים רואים בו לא יותר מקוריוז וטוענים ששירתו לא התפתחה במהלך השנים. אני חושבת שיש בשירים שלו עומק ויופי מעבר לניסיוניוּת הצורנית.

השיר somewhere i have never travelled תקני ושמרני יחסית לקאמינגס. אין פה הרבה התפרעויות לשוניות, וגם התוכן – כמו בשירים רבים שלו – לא מרחיק לכת. זה שיר אהבה די פשוט, אבל עדיין מקסים בעיניי גם היום.

מעולם לא קראתי תרגום לעברית של השיר הזה. ספר שירים של קאמינגס בתרגומו של אורי הולנדר מחכה לי על המדף. עדיין לא פתחתי אותו (לא הצצתי, נשבעת!).

זו כמובן לא תחרות. זה תרגיל. בניגוד להולנדר, אני לא משוררת ואף לא מתיימרת לתרגם שירה.

השיר

somewhere i have never travelled, gladly beyond

any experience, your eyes have their silence:

in your most frail gesture are things which enclose me,

or which i cannot touch because they are too near

 

your slightest look easily will unclose me

though i have closed myself as fingers,

you open always petal by petal myself as Spring opens

(touching skilfully,mysteriously) her first rose

 

or if your wish be to close me, i and

my life will shut very beautifully, suddenly,

as when the heart of this flower imagines

the snow carefully everywhere descending;

 

nothing which we are to perceive in this world equals

the power of your intense fragility: whose texture

compels me with the color of its countries,

rendering death and forever with each breathing

 

(i do not know what it is about you that closes

and opens;only something in me understands

the voice of your eyes is deeper than all roses)

nobody, not even the rain,has such small hands

***

ניסיון שלי

מקום שלא הגעתי אליו מעודי, מעל ומעבר לכל חוויה

לעינייך יש את שתיקתן

בתנועה הכי שברירית שלך יש דברים שמקיפים אותי

או שאיני יכול לגעת בהם משום שהם קרובים מדי

מבטך הקטן ביותר יִפקח אותי בקלות

אף שסגרתי את עצמי כמו אצבעות

את פותחת תמיד עלה אחר עלה את עצמי כמו שהאביב פותח

(נוגע במיומנות, במסתוריות) את הוורד הראשון שלו

או אם תבקשי לסגור אותי, אני

וחיי נינעל ברוב יופי, פתאום

כמו לבו של פרח זה כשהוא מדמיין

שלג נופל ברכוּת על הכול;

דבר שנחווה בעולם זה לא ישתווה

לעוצמת הפגיעוּת שלך: שמִרקמה

מרתק אותי בצבעי ארצותיה,

מביא עמו מוות ונצח עם כל נשימה

(אינני יודע מה זה בתוכך שנסגר

ונפתח; רק משהו בי מבין

קולן של עינייך עמוק מכל ורד)

לאף אחד, אף לא לגשם, ידיים קטנות כל כך

***

הערות על הניסיון: השורה הראשונה מציבה מכשול של ממש. שתי המשוכות העיקריות הן somewhere ו-gladly beyond. למילה הראשונה ניסיתי גם "היכנשהו" (או "היכן שהוא") וגם "איפשהו" (או "איפה שהוא").  באחד הניסיונות תרגמתי: איפשהו שלא הייתי מעולם, מעל ומעבר לכל חוויה. אחר כך המרתי את ה"חוויה" ב"מוּכּר". אחר כך חזרתי שוב ל"חוויה".

נאלצתי לוותר, פחות או יותר, על ה-gladly ב-gladly beyond, אחרי ניסיונות כגון "מתעלה בעונג על כל חוויה" – שנראה לי כושל למדי. ניסיתי להעביר חלקית את השמחה, בתוספת של "מעל" ל"מעבר", אבל אני חושבת שזה ניסיון מאוד לא מוצלח.

בכל אופן, התרגום הנוכחי שלי לשורה הראשונה לוקה בחוסר אלגנטיות. נראה לי שגם עוד עשרות ניסיונות לא אהיה שלמה עם השורה הזאת.

בעיה נוספת בשורה הראשונה היא עם המילה הפשוטה travel. טיילתי, הגעתי, כף רגלי דרכה בו? אחרי כמה ניסיונות השארתי את ה"הגעתי" הקצת סתמי.

אני חושבת כבר כמה ימים על השורה הזאת, מוחקת, מתקנת. נראה לי שהגיע הזמן להציץ בתרגום של אורי הולנדר, שהזמנתי לי באינטרנט.

תרגומו של אורי הולנדר

(קאמינגס: שירים, הוצאת קשב לשירה, 2003, עמ' 27)

במקום שאליו מעולם לא הגעתי, בְּאושר מֵעֵבֶר

לכל ניסיון, השתיקה בעינייך:

בַּשַברירית בְּמֶחוותייך דברים המליטים אותי,

או שאיני יכול לגעת בם כי הם קרובים מדי

מבטך הפעוט מלהט אותי בקלוּת

אף כי הלַטְתי עצמי כָּאצבעות,

תמיד את פותחת עלה אחר עלה אותי כדרך האביב

(בנגיעה מיומנת, מסתורית) את הוורד הראשון

או אם ברצונך ללעוט אותי, אני וגם

חיי ניסגר ברוב יופי, פתאום,

כאשר לב הפרח הזה מדמיין

שלג יורד בכל מקום בזהירות;

מאוּם שנוכל בעולם זה לתפושֹ לא ישווה

לכוח שבירותך העזה: שמרקמה

כופֶה עליי את גוֹן ארצותיה,

גומל מוות ונצח בכל נשימה

(אינני יודע מהו בך שנסגר ונפתח;

רק דבר-מה בי מבין

קול עינייך עמוק מכל הוורדים)

אין לאיש, אף לא לגשם, יד קטנה כל כך

***

התגובה הראשונה שלי היא שהתרגום של אורי הולנדר הרבה יותר שירי משלי והרבה יותר עִברי. בשלי יש כמה דוגמאות ל"תרגומיוּת" וצמידות יתר למקור.

הפתרון "בְּאושר מֵעֵבֶר" בשורה הראשונה יפה. מה שאני פחות אוהבת אצל הולנדר זה את ההגבהה הלשונית. "אף כי הלַטְתי עצמי כָּאצבעות" נפלא בפני עצמו, אך גבוה בהרבה מן המקור (closed).

בצומת שבו היה צריך להכריע אם להתפשר על תוכן או על צורה, הולנדר בחר להתפשר על התוכן,  ולשמר ב"מליט, מלהט, הלטתי וללעוט" את המשחק של close, unclose ו-enclose  – ניסיון שאני למעשה ויתרתי עליו לגמרי.

כך, הבחירה ב"ללעוט אותי" לשורה to close me, נכונה מאוד מבחינת המצלול, אך רחוקה מבחינה תוכנית. פועל זה, שמשמעו לבלוע, מכניס לשיר שדה סמנטי ואסוציאטיבי שלם שאין בו במקור.

בשיר המקורי יש חזרה על המילים open ו-close, ונראה לי שכן חשוב לנסות לשמור על זה. בסוגריים המופיעים בבית האחרון הולנדר אכן כותב "אינני יודע מהו בך שנסגר ונפתח" – אני חושבת שהפעלים האלה היו צריכים לשמש גם בשאר השיר.

יש מטבע הדברים כמה נקודות דמיון בשתי הבחירות התרגומיות, ויש כמה פרשנויות שונות – בעיקר במילים compel ו-render (בשורה   whose texture /compels me with the color of its countries / rendering death and forever with each breathing).

האם מרקם השבירוּת או הפגיעוּת כופה עליי את גוֹן ארצותיה, מרתק אותי? זו מילה לא פשוטה.

בבחירה שלי ב"מרתק" ניסיתי לשמר, לא בטוח שבהצלחה, שתי משמעויות: גם את התחושה שאני, הדובר, מרותק אלייך במובן הפשוט שאני מוקסם ממך וכו', וגם לרתק במובן של לכפות, לקשור, לשלול ממישהו חירות כלשהי.

***

ב-2012 יצא דיסק של להקה בשם טין הֶט, ובו 17 שירים מולחנים של קאמינגס. הדיסק נקרא

The rain is a handsome animal, והנה, לסיום, שיר אחד מתוכו – who are you, little i:

על כּוּסְפה וקימל. ההוביט: השוואת תרגומים

ברשומה קודמת שעסקה בתרגומים לפו הדב עלה בתגובות דיון מעניין על ההוביט, ובמיוחד על עוגת הכּוּסְפָּה – הזכורה לקוראי התרגום של משה הנעמי משנת 1976. אני לא גדלתי על ההוביט, אולי כי כמו ילדות אחרות פחות התחברתי לפנטזיה, ולמעשה קראתי את הספר במלואו לראשונה רק בשנים האחרונות, בעקבות הבן שלי, שקרא אותו כמה פעמים והתאהב בו. אבל מכיוון שקראתי אותו באנגלית, עוגת הכוספה לא הייתה מוכרת לי כלל.

התרגום החדש של יעל אכמון המצוינת הצטרף לביתנו לכבוד החג, והוא ניצב ליד הספר המצהיב משנות השבעים. זו הזדמנות טובה לתהות על קנקנה של עוגת כוספה ולהדגים תוך כדי כך שינויים עקרוניים ודרמטיים שחלו בנורמות התרגום לעברית. חשוב לציין שהתרגום הישן כבודו במקומו מונח. לראיה – ילד בן 11 קורא בו שוב ושוב כבר כמה שנים, בהנאה רבה ולעומק, ואינו מרגיש שהעברית בו ארכאית או קשה לו מדי. להפך, ההגבהה הלשונית מוסיפה לנופך הפנטסטי.

מובן שקורא שגדל על תרגום מסוים נקשר למילים ולמונחים, הגם שהם שגויים, וקשה לו לעתים להסכין עם תרגום חדש, ש"הורס" לו לפעמים את הנוסטלגיה. עם זאת אין ספק שהכבוד ליצירה המקורית הופך להכרחי את עניין התרגום המחודש. יעל אכמון מיטיבה לנסח זאת ב"אחרית דבר" (כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012, עמ' 310-309):

בשל ההיקשרות הרגשית הזו של קוראים אל התרגומים המוכרים להם, למתרגם שבא לתרגם מחדש יצירה קלאסית אהובה לא קל להתנתק ממה שנעשה בעבר. המתרגם עצמו הוא פעמים רבות גם קורא, שקשור גם הוא לתרגומים מעברו. משום כך הרצון לשמר את שנעשה בעבר בהחלט קיים בו. לדוגמה, אחד השיאים הרגשיים של ההוביט הוא קריאתו הנלהבת של בילבו בקרב חמשת הצבאות, שבשני התרגומים תורגמה "הנשרים באים! הנשרים באים!" עבור רבים זהו אחד הקטעים הזכורים ביותר בספר, והאהובים שבו. התרגום "נשר" למילה eagle שבמקור שגור מאוד בין דוברי העברית כיום, אך על פי החלטת האקדמיה ללשון עברית יש הבחנה ברורה: עיט (eagle) הוא ציפור הטרף המלכותית, נשר (vulture) הוא אוכל הנבלות עם הראש הקירח. עבורי כמתרגמת בהחלט היה מדובר בהתלבטות: האם להשאיר בתרגום החדש את השימוש הנפוץ אך השגוי, ואיתו את הקריאה בצורתה האהובה והמוכרת, או לדייק בתרגום המונח? לתפישתי, חובתי המקצועית לנאמנות לטקסט המקורי באנגלית דורשת תרגום מדויק של המילה, ושיקול זה גבר על השיקול הנוסטלגי.

***

בתקופתו של הנעמי,  הגבהת הטקסט, עִברוּת ואפילו ייהוד שלו , הרצון להנגיש אותו לקורא העברי ואולי אף לחנכו בדרך וללמדו מילים חדשות ושפה יפה, גם אם לא היו עקרונות מוצהרים – הרי שנחשבו רצויים ולגיטימיים. הצורך להבהיר ולהסביר בא פעמים רבות על חשבון הנאמנות לטקסט המקורי; שְרָצים הוכשרו וניבים עבריים לעילא מצאו את דרכם לטקסטים זרים.

בתיאוריה של התרגום נהוג לדבר על שני קצוות: קבילות (מהמילה קביל, acceptability) מצד אחד, כלומר ניסיון להתאים את הטקסט לשפת היעד, לתרבות היעד ולקהל היעד, ומצד אחר אדקווטיות (מתאים, הולם, מספק. המקור הלטיני פירושו "שווה ערך"), שהיא השאיפה לנאמנות מוחלטת לטקסט המקורי. נילי מירסקי כתבה שהדרך הרצויה בעיניה בתרגום היא "הטריטוריה השלישית" – שביל שעובר בין שני קצוות אלה. תפיסה דומה אפשר למצוא גם אצל אילנה המרמן. היא כותבת:

תרגום נאמן בוודאי אינו תרגום מילולי, לא במישור של בחירת המלים והביטויים ולא במישור של מבנה המשפט. ועם זאת איני סבורה שעל המתרגם לשאוף לתרגם את היצירה שלפניו כמו שהיה המחבר כותב אותה, כביכול, אילו כתב אותה בלשונו. כי אין מצב כזה: הסופר – אם אמן הוא, ובייחוד אם הוא אמן של סגנון – לא היה מסוגל לכתוב את יצירתו לא בלשונו של המתרגם, לא בארצו, ולעתים קרובות גם לא בזמנו. את הריחוק והשוני הזה ראוי וחשוב בעיני למסור גם בתרגום.

***

כך, היבטים אלה באים לידי ביטוי כבר בשמו של הפרק הראשון – "מסיבה בלתי צפויה" אצל הנעמי לעומת "מסיבה לא צפויה" אצל אכמון – ובשתי השורות המפורסמות הפותחות אותו:

In a hole in the ground there lived a hobbit. Not a nasty, dirty, wet hole, filled with the ends of worms and an oozy smell, nor yet a dry, bare, sandy hole with nothing in it to sit down on or to eat: it was a hobbit-hole, and that means comfort.

משה הנעמי מתרגם:

בתוך מאורה באדמה חי לו הוביט. ואין כוונתנו למאורה מזוהמת, לחה, מלאה תולעים וריח טחב, ואף לא למאורה יבשה, חשופה מכול ומלאה חול, שאפילו כיסא לשבת או דבר-מאכל כלשהו אין בה: היתה זו מאורה-של-הוביט, ופירושו של דבר – נוחיות.

יעל אכמון מתרגמת:

במאורה באדמה גר לו הוביט. לא מאורה מגעילה, מרופשת וטחובה, מלאה שלשולים מתחפרים וריח בוץ, וגם לא מאורה יבשה, חשופה וחולית שאין בה מקום לשבת או דבר לאכול: זאת היתה מאורת-הוביט, ומשמעות הדבר נוחוּת.

אצל משה הנעמי יש תוספות קונבנציונליות לספרות ילדים שאינן מופיעות במקור – למשל: "ואין כוונתנו" או "שאפילו כיסא לשבת [...] אין בה". הוא גם מדלג על אחד משמות התואר המופיעים, או אולי משלב שני שמות תואר בשם אחד. בכל אופן בתרגומו ל-nasty ו-dirty הוא מסתפק במילה אחת: מזוהמת.

בהמשך, בתיאור המפואר של הסעודה, אנו מוצאים גם את החזיר שמתרגמים מדורות קודמים אהבו להעלים וגם תוספת קטנה, שלא ברור מה פשרה.

I hope there is something left for the late-comers to eat and drink! What's that? Tea! No thank you! A little red wine, I think, for me." "And for me," said Thorin. "And raspberry jam and apple-tart," said Bifur. "And mince-pies and cheese," said Bofur. "And pork-pie and salad," said Bombur. "And more cakes-and ale-and coffee, if you don't mind," called the other dwarves through the door.

פשטידת הפּוֹרק הופכת אצל הנעמי פשוט ל"פשטידה": "'ופשטידה וסלט', אמר בומבור" (עמ' 16).

אצל אכמון: "ופשטידת חזיר וסלט" (עמ' 18).

שורות אחדות לאחר מכן מבקש גאנדלף תוספת:

And just bring out the cold chicken and pickles!

הנעמי מתרגם:

ואל תשכח להביא את העוף הקר ואת החמוצים ואת העגבניות! (עמ' 17)

אכמון מתרגמת:

"והבא איתך את העוף הקר והחמוצים!" (עמ' 19)

כלומר, הנעמי גם מוסיף עגבניות שאין במקור (האם מתוך דאגה לצריכת הוויטמינים או הליקופן של ילדי ישראל?) וגם מוסיף עוד קריאה פמיליארית: "אל תשכח".

נעבור לקינוח.

עוגת הכוספה המיסתורית עוררה בילדים ערגה למקומות רחוקים. בעלי אומר, למשל, שבילדותו הוא היה בטוח שהעוגה נקראת כך כי היא מעוררת כיסופים. גם ילדים שלא התעכבו יתר על המידה על המונח ודאי לא ידעו כוספה מהי, לא כל שכן אכלו אי פעם עוגה כזאת. מבחינה זו השימוש במונח לא מובן, לא שקוף וזר כל כך לחיי היומיום מתאים לעולם הפנטסטי הנפרשֹ בספר. כוספה, לפי מילון רב מילים: פסולת הנשארת מצמחים שונים, ובעיקר מזרעונים, לאחר שסוחטים מהם את השמן. הכוספה עשירה בחלבון ומשמשת מזון חשוב לבָּקָר.

לא ממש מעורר תיאבון.

במקור, לעומת זאת, מדובר על seed cake, לא עוגה משמנים שהופקו מכל מיני זרעים, ואף לא עוגת זירעונים. מתברר שזו עוגה בחושה פשוטה ויומיומית, עוגה בריטית מסורתית – ששורשיה מגיעים עד המאה ה-16, ובה חופן זרעים של caraway או בעברית: כְּרַוְיָה. יעל אכמון תרגמה: עוגת קימל, ואני אוהבת את ההחלטה להשתמש בחלופה השגורה (במקור מיידיש) קימל, משום שמדובר באמת בעוגה די פושטית ומוכרת לכל קורא אנגלי (שאיננה חלק מהתפריט של הקורא העברי, אך הוא נחשף דרכה לתרבות האנגלית בכלל ולתרבותם של ההוביטים בפרט). אילו הייתה מתרגמת ל"עוגת כרוויה", המילה הייתה שוב זורקת את הקורא אל מחוזות אחרים לגמרי.

Photo by Hungry Jenny from
http://www.nibbledish.com/

בספר בישול עתיק שאחי פעם מצא לאמי בשוק פשפשים באנגליה מופיע מתכון לעוגת קימל כזאת.

מצד ימין למעלה כריכת הספר. מצד ימין למטה אפשר לראות שהיה שייך לאישה בשם בוני איימוס ב-1901.

והנה המתכון:

קמח, סוכר, שמרים, חלב, חמאה וחופן זרעי קימל.

וְאוֹי למילות הסיום*: על השיר "אל נא תלך דומם אל תוך הליל הזה הטוב", דילן תומס

מתרגמים רבים ניסו להתמודד עם שירו המפורסם והמצוטט מאוד של דילן תומס Do Not Go Gentle into that Good Night. ברשומה הזאת נתבונן בארבעה תרגומים: אמיר אור, 1998; יעל גלוברמן, 1998; עודד פלד, 1998; זיוה שמיר, 2004 (מתוך מוסף ספרים. אשר רייך, הארץ, 2004. לקריאת התרגומים המלאים, לחצו על המילה "הארץ"), ונתמקד כמובן בפזמון החוזר.

אבל לפני הכול, דילן תומס מקריא את השיר (לא להחמיץ!…):

***

Do not go gentle into that good night,
Old age should burn and rave at close
of day;
Rage, rage against the dying of the light.

Good men, the last wave by, crying how bright
Their frail deeds might have
danced in a green bay,
Rage, rage against the dying of the light.

Wild men who caught and sang the sun in flight,
And learn, too late, they
grieved it on its way,
Do not go gentle into that good night.

Grave men, near death, who see with blinding sight
Blind eyes could blaze
like meteors and be gay,
Rage, rage against the dying of the light.

And you, my father, there on the sad height,
Curse, bless, me now with your
fierce tears, I pray.
Do not go gentle into that good night.
Rage, rage
against the dying of the light.

***

אמיר אור מתרגם:

אל נא תִפנה  ללכת כך בנֹעם גֵא אל לילה-טוב שאין בלתו,  מֵכֶּה מַכֶּה ברֹב עֶבְרָה באוֹר על גוִיעתו.

עודד פלד:

אל תפסע מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב.  זְעם, זְעם על גסיסת האור.

יעל גלוברמן:

אל תוך הלילה טוב ההוא ברֹך אל תעבֹר.  זְעק, זְעק כנגד מוֹת האור.

זיוה שמיר:

אל נא תלך אט אט אל רֹך החשכה.  קום, זְעק חָמָס בטרם בוא יומך.

***

המילה gentle היא כמובן המוקש הראשון. קודם כול, השימוש בתואר gentle ולא בתואר הפועל gently אינו שימוש שגור, ויש לתת על זה את הדעת בעברית. עכשיו, המילה gentle מנוגדת בהמשך השיר ל-wild men והיא מובנת לדעתי קודם כול כהשלמה – אל תלך בשקט.

מקור המילה במאה ה-13 מ-gentil, שמשמעו בצרפתית עתיקה אדם שנולד למשפחה טובה, אציל. בימינו המילה משמשת לתאר נדיבות, מתינות, עדינות, נועם ורוך.

המשוכה השנייה היא הפועל rage. כדי לשמור על המשמעות, אנחנו צריכים לתאר בעברית כעס אלים, מתפרץ, סוער ורב עוצמה.

לבסוף עלינו לשמור על החריזה של night ו-light, שהם כמובן הפכים. החושך והמוות העומדים כנגד האור והחיים – תימה מרכזית בשיר.

***

ובכן, אמיר אור מתרגם gentle ל"נועם גא", ו"גא" כאן משמעו גם גאה וגם מלא הוד וכבוד. את השימוש הלא שגור ב-go gentle הוא פותר ב"אל נא תפנה ללכת".

עודד פלד כותב "אל תפסע מעדנות". מעדנות: בנועם, בשלווה, ויש פה אזכור לפסוק משמואל א (טו, לב):
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וַיֵּלֶךְ
אֵלָיו, אֲגַג מַעֲדַנֹּת; וַיֹּאמֶר אֲגָג, אָכֵן סָר מַר-הַמָּוֶת.

האזכור המקראי מוסיף נדבך נוסף לבחירה במילה "מעדנות", שמשמעה כאן ככל הנראה "ברגליים מוֹעדות, כושלות, בשלשלאות". וכך: "אל תפסע מעדנות אל תוך הלילה הזה הטוב" מקפל בתוכו הן את המשמעות של העדינות והרוך והן משמעות של גאווה או שליטה עצמית – אל תלך כושל אל הלילה הטוב וגם: לך כאדם חופשי, ולא כאדם כבול.

התרגום של יעל גלוברמן פחות מליצי ומגביה: "ברוֹך אל תעבור".

וזיוה שמיר מתרגמת: "אל נא תלך אט אט" ואת הרוך משדכת למילה לילה: "אל רוך החשכה".

***

בתרגומו ל-rage אמיר אור שומר על שפה גבוהה ומליצית ומתרגם: "מֵכֶּה מַכֶּה ברֹב עֶבְרָה". המילה עֶבְרָה נדירה וגבוהה בהרבה מ-rage, ויש פה גם אזכור לספר תהילים (עח, מט):
יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים.

עודד פלד ויעל גלוברמן בוחרים בנתיב הישיר יותר בעיניי וכותבים (בהתאמה): "זְעם, זְעם" ו"זְעק, זְעק". זיוה שמיר מתרגמת: "קום, זְעק חָמָס".

ההעדפה שלי כאן היא לעודד פלד או יעל גלוברמן. אמיר אור מגביה מדי לטעמי וזיוה שמיר מוותרת על החזרה החשובה ועל המקצב של rage, rage.

***

לסיום ההשוואה, נבדוק מה עשו המתרגמים עם החריזה, שיש לה בשיר משמעות תימטית מרכזית: ההנגדה בין לילה night לאור light.

אמיר אור חורז בִּלתו עם גוויעתו: "אל נא תִפנה  ללכת כך בנֹעם גֵא אל לילה-טוב שאין בלתו,  מֵכֶּה מַכֶּה ברֹב עֶבְרָה באוֹר על גוִיעתו".

עודד פלד מעדיף לשמור על תרגום נקי וצמוד יותר למקור ומוותר חלקית על החרוז: "אל תפסע מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב.  זְעם, זְעם על גסיסת האור".

יעל גלוברמן שומרת על חריזה: "אל תוך הלילה טוב ההוא ברֹך אל תעבֹר.  זְעק, זְעק כנגד מוֹת האור".

התרגום של זיוה שמיר: "אל נא תלך אט אט אל רֹך החשכה.  קום, זְעק חָמָס בטרם בוא יומך" הוא המוצלח ביותר מבחינת חריזה ומשמעות. החרוז מצוין, והיא גם היחידה שהצליחה לשמור על החרוז המקורי – ההנגדה בין חושך ליום. לעומת זאת לחרוז הזה יש מחיר, והוא התרגום הלא מוצלח בעיניי "בוא יומך", שמאבד תימה חשובה בשיר והיא מוֹת האור. במילים אחרות, אנחנו רואים כאן (שקשים מאוד חייו של המתרגם בכלל ושל מתרגם השירה בפרט!) שהמתרגם חייב כל הזמן לבחור על מה הוא מוותר ועל מה הוא שומר, מה הוא זונח ומה חשוב לו להעביר בכל מחיר.

***

הפזמון rage, rage against the dying of the light הוא ללא ספק שורה מצוינת למילים אחרונות.

יחיאל הספרן בספר עֵשָֹו של מאיר שלו הוא אספן של מילים אחרונות, מה שנקרא באנגלית famous last words. לסיום:

"רק אדם אחד הבין אותי, וגם הוא לא הבין," ציטט לי בגאווה [יחיאל] את מִלותיו האחרונות של פרידריך הֶגֶל.

"אלה שטויות!" אמרתי לו, "בחייך, יחיאל."

יחיאל נחרד וקצף. "שטויות?!" צעק, "שטויות?! הֶגֶל על ערש מותו זה שטויות?!"

"זה כמו להגיד 'זה הסוף, ואולי זו ההתחלה,'" אמרתי, "או 'האם יסלחו לי שם למעלה על שלא הייתי אני עצמי?'"

"מי אמר את זה?" התרגש יחיאל.

"אף אחד לא אמר את זה, אני רק נותן לך דוגמאות של עוד שטויות."

"כן, אבל מי אמר אותן?" התבעבע הספרן.

"אף אחד לא אמר אותן, יחיאל," התרגזתי, "אני המצאתי, הרגע."

אבל יחיאל לא האמין לי. הוא רשם את מִלותי האחרונות בפנקסו ולידן כתב: "אַנוֹנִימוּס." (מאיר שלו, 1991. עֵשָֹו, עם עובד, עמ' 200-199).

—

* אברהם שלונסקי, פסוקים בסוף הספר, 1968.

הרשומה מוקדשת לזכרו של דני סיבל, חבר אהוב, שגם לפני מותו בטרם עת לא איבד את האירוניה העצמית שאפיינה אותו והספיק לשרבט על פתק את המילים האחרונות שלו: "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע" ושורה מפורסמת אחרת של דילן תומס: and death shall have no dominion.

איך מתרגמים זיכרון?

נראה לי שאחד הקשיים בתרגום לעברית טמון דווקא בגורם קטן וזניח לכאורה: תחיליות. מילים רבות מאוד באנגלית מורכבות מתחילית או סופית. 

הניסיון לתרגם מילה אחת עם תחילית מסתיים פעמים רבות בשתיים או שלוש מילים בעברית, מה שמסרבל כמובן מאוד את הניסוח, שהיה קולע ותמציתי במקור.

בשורה הידועה I'm just a soul whose intentions are good, oh Lord! please don't let me be misunderstood -

איך נתרגם misunderstood?

יש לנו "לא" ו"בלתי", אף שהם מילים נפרדות. "בלתי" נחשבת לארכאית משהו ועורכי לשון נוהגים בדרך כלל וברוב המקרים להמירה ב"לא".

"לא, אלוהים, אל תניח לי / אל תיתן לי להיות לא מובן"? סביר.

אבל התחילית mis הרווחת מסבכת לנו את העניינים לא פעם. יש לנו את misfit, לדוגמה, כדי לתאר אדם שאינו משתלב חברתית, ואז נחפש בדרך כלל תרגום של מילה אחת – חריג, נניח – אבל איבדנו כאן את העניין של fit ו-misfit, את הדבר והיפוכו ואת הקשר להתאמה או השתלבות (fit).
יתרה מזו, המילה חריג חמורה יותר וחריפה יותר.

ועוד: learn ו-mislearn וגם behave ו-misbehave. אתגר לא פשוט לתרגום. אין לנו מילה אחת כמו במקרה של "לא" או "בלתי", ואנחנו חייבים לחשוב על חלופה. להתנהג שלא כראוי זו אפשרות אחת
ל-misbehave, או מילה אחרת כגון "להשתולל" או "להתפרע" – תלוי בהקשר – שהן כמובן רק צורה אחת של התנהגות לא נאותה.

גם כשאנחנו מתרגמות mislearning, מושג חשוב בחינוך היום ללמידה לא נכונה, למידה שגויה וכדומה, משהו הולך לאיבוד בדרך.

הקושי מוכפל כשסופר או משורר עושים שימוש לא שגור בתחילית.

טוני מוריסון, בספרה עטור השבחים חמדת (בתרגום ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, 1994) (Beloved), שזכה בפרס פוליצר לספרות בשנת 1988, כותבת בין השאר על זיכרון ושִכחה. העלילה מתרחשת בשנת 1873 בארצות הברית. הגיבורה, סת', מנסה לרצוח את ילדיה כדי למנוע מהם גורל של עבדות ומצליחה לשסף את גרונה של בתה הקטנה, שטרם מלאו לה שנתיים. כעבור שנים התינוקת חוזרת בדמות אישה ורודפת את הבית ואת יושביו – בראש ובראשונה את אמה, סת'.

(Photo Credit: Bettmann/CORBIS)

טוני מוריסון טובעת את המונח rememory כדי לתאר את תהליך שבירתה של השתיקה שנכפתה על דורות של אמריקאים אפריקאים ולתת קול לזוועות שלא העזו להגות.

Tell me the truth. Didn't you come from the other side?

Yes. I was on the other side.

You came back because of me?

Yes.

You rememory me?

Yes. I remember you.

You never forgot me?

Your face is mine.

איך מתמודדים באמת עם התרגום של rememory, שבא לבטא מושג אחר של זיכרון מזה שאנחנו מכירים? זו מעין זכירה מחודשת, היזכרות.

ניצה בן-ארי מתרגמת (עמ' 212):

תגידי לי את האמת. נכון שבאת מהעֵבר השני?

כן. הייתי בעֵבר השני.

חזרת בגללי?

כן.

את נִזְכֶּרֶת אותי?

כן, אני זוכרת אותך.

אף פעם לא שכחת אותי?

הפנים שלך הם שלי.

***

"נזכרת אותי" הוא פתרון מצוין, כי הוא מבטא את העניין הרצוני, האקטיבי של ההיזכרות. המרת השיבוש האנגלי בשיבוש אחר (נזכרת אותי במקום נזכרת בי) מצליחה להעביר את טשטוש הגבולות – בין חיים למוות, בין האני לבין האחר: "הפנים שלך הם שלי".

בסוף הספר יש כמה מקטעי הפרוזה היפים ביותר שקראתי אי פעם.

כך מתוארת היעלמותה של חמדת.

Everybody knew what she was called, but nobody anywhere knew her name.

Disremembered and unaccounted for, she cannot be lost because no one is looking for her, and even if they were, how can they call her if they don't know her name? Although she has claim, she is not claimed.

In the place where long grass opens, the girl who waited to be loved and cry shame erupts into her separate parts, to make it easy for the chewing laughter to swallow her all away.

**

כולם ידעו איך קוראים לה, אבל אף אחד, בשום מקום, לא ידע את שמה.

נשכחת מזֵכר ולא מנומקת, אין היא יכולה ללכת לאיבוד, כי איש אינו מחפש אותה, ואפילו היה מחפש אותה מישהו, איך יכול היה לקרוא לה אם אינו יודע את שמה?

אף-על-פי שיש לה זכות לדרוש, אין לה דורש.

במקום בו העשב הארוך נפער נפלטת הנערה שרצתה לקבל אהבה ולזעוק חמס ומתפרקת לחלקים נפרדים, להקל על הצחוק הלעסני לבלוע אותה כליל (עמ' 269).

 **

ההפך מ-rememory הוא disremember. חמדת נשכחת, אבל גם כאן לא מדובר בשִכחה רגילה, אלא שכחה מתוך בחירה, שכחה מודעת. התרגום חייב אפוא להתייחס למושג הזיכרון. מובן שאי אפשר לתרגם disremembered לנשכחת.

במקום  remember יש לנו rememory ובמקום forget – המונח  disremember.

פעולת השלילה הזאת של הזיכרון איננה רק שכחה מודעת, היא גם פעולה אלימה של ביתור הזיכרון ופירוקו. לא מקרה שהמילה disremember מזכירה את dismember – לבתר, לפרק איברים. המתרגמת חייבת לוותר על משהו; קשה מאוד להכיל את כל המשמעויות בתרגום לעברית, וחיוני ביותר, לדעתי, כפי שעשתה ניצה בן-ארי, לשמור על המילה זיכרון (נשכחת מזֵכר). אפשרויות אחרות עשויות להיות: בלתי נזכרת, כדי לקשר את הקורא ל"את נזכרת אותי?"; או נזנחת מזיכרון, כדי לשמור מעט על המשמעות של השכחה האלימה, קריעת הגוף של Beloved מתוך גופה של סת', פעולה בלתי אפשרית כמובן ואינסופית – שהתחילה בשיסוף גרונה של חמדת התינוקת וממשיכה בניתוק שלה מן הזיכרון לאחר שובה מן העבר השני.

נהג המונית המהגר כצליין מודרני

המשורר האמריקאי רוברט לואל (1977-1917) נחשב לאחד מאבותיה של השירה הווידויית
(Confessional poetry), מסורת שנהוג לשייך אליה גם את אלן גינסברג, סילביה פלאת', ג'ון ברימן ואחרים. שירה וידויית מאופיינת בחשיפה אישית, לעתים בווידויים מביכים או מבישים.
לואל זכה פעמיים בפרס פוליצר – ב-1947 וב-1974. הוא סירב לשרת במלחמת העולם השנייה, והיה אסיר מטעמי מצפון. הוא סבל מדיכאון ובמהלך חייו נכנס תכופות לבתי חולים פסיכיאטריים.

הקובץ הנשיקה מבעד למטפחת בעריכתו של אשר רייך מביא חמישה תרגומים לשיר ניו יורק (עם עובד, 2001, עמ' 203-202) - שיר לא מפורסם במיוחד של לואל. השוואת התרגומים מדגימה איך מילה אחת ויחידה עשויה לשנות שיר שלם.

התמה הזאת הזכירה לי את תולדות המצור על ליסבון של ז'וזה סאראמאגו (בתרגום מרים טבעון, הספריה החדשה, 1998). ריימונדו סילבה הוא מגיה מתוסכל בחייו המקצועיים והאישיים. יום אחד הוא מחליט להוסיף מילה לספר ההיסטוריה שהוא עובד עליו – מאחורי גבו של הסופר כמובן (משאלה כמוסה של אי אילו עורכים ומתרגמים…) - וכותב "לא" בנקודה מכרעת. השלילה שלא הייתה במקור משנה את המהלך ההיסטורי המתואר בספר, כמו גם את חייו של ריימונדו. הספר, אגב, מומלץ בחום (ולא רק למתרגמים ועורכים) גם למי שאינם נמנים עם אוהדי סאראמאגו.

במקרה של השיר ניו יורק, הצירוף השנוי במחלוקת בין מתרגמיו הוא get a lift.
כשאני שומעת אותו, אני חושבת על טרמפ, אבל get a lift משמעו גם להעלות את המורל, כמו בביטוי
The good news gave us a lift.

New York / Robert Lowell

We must have got a lift once from New York
seven years back or so, it's hard to think
gone like my Greek and box for butterflies…
A pilgrim comes here from the outlands,
Trinidad,
Port of Spain seeking a sister metropolis-
lands here, knowing nothing, strapped and
twenty -
to parade the streets of wonder… Plateglass
displays look like nightclubs blocks away;
each nightclub is heaven with a liveried tariff,
all the money, all the connection… You have
none,
you are triggered by the liberated girl,
whipped to that not unconquerable barricade,
by our first categorical imperative. "Move,

you bastard, do you want to live forever?"

***

נסים קלדרון (1980) מתרגם כך את השורות הראשונות:
אני חושב שמישהו הסיע אותנו פעם בִּמכונית
מניו-יורק
לפני שבע שנים או משהו כזה, קשה לדעת,
נעלם כמו היוָנית שלי וקופסת הפרפרים שהיתה
לי…

גם גיורא לשם (1985) ואיל מגד (1985) הבינו את המילה lift במובן של טרמפ או נסיעה, והם כותבים כך (בהתאמה):
פעם הזדמן לנו טרמפ מניו-יורק
לפני שבע שנים פחות או יותר, קשה לזכור,
אבוד כמו היוָנית שלי ותֵבת הפרפרים…
–
כנראה שהיה לנו טרמפ מניו-יורק פעם
לפני שבע שנים או משהו כזה, קשה להִזכר,
נעלם כמו היוָנית שלי וקופסה לפרפרים…

–

לעומת זאת, רות קרטון-בלום (1985) ועודד פלד (1989) מבינים lift כהתרוממות. בהתאמה:
מן הסתם אחזה בנו פעם התרוממות מניו-יורק
לפני שבע שנים בערך, קשה להאמין [...]

—
פעם דבקה בנו כנראה התפעמוּת מניו-יורק
לפני שבע שנים בערך, קשה להִזכר [...]

***

מכיוון שהמשך השיר חידתי משהו, קשה להסיק אם אמנם מדובר בטרמפ או בהתלהבות. המתרגם חייב קודם כול לפענח את השיר ולהכריע, בין השאר, גם בנקודה זו. האם השיר מתאר נסיעה בניו יורק או התרוממות רוח מהתפוח הגדול.

אין ספק שיש פה היקסמות מניו יורק: היא מחוז חפצו של עולה הרגל. אולם בה בעת אותו צליין מטרינידד (שנקראת על שם השילוש הקדוש) הוא ככל הנראה נהג המונית שהסיע את הדובר בשיר, פעם לפני שבע שנים. במילים אחרות, בשונה מן המילה "לא" אצל סאראמאגו, משמעות המילה lift כאן אינה קריטית להבנת השיר. נהפוך הוא, המשמעות הכפולה העולה מן התרגומים לעברית מוסיפה לו ממד מעניין. התרוממות הרוח של הדובר מניו יורק התפוגגה לפני זמן רב, יחד עם היוונית וקופסת הפרפרים, שנשכחו מלב. אותה נסיעה, שרשמיה כבר דהו, לא הייתה נסיעה רגילה בעיר המוכרת. מאחר שהדובר ראה את ניו יורק מבעד לעיניו של עולה הרגל, הנסיעה קיבלה נופך פלאי.

בנסיעתו ברחבי העיר משייט עולה הרגל במקום הקדוש, הנִסי - parade the streets of wonder – במקדש נוצץ ובלתי ניתן להשגה של כסף, מועדוני לילה ונשים משוחררות. ואסור לו לעצור לרגע. הוא חייב להיות בתנועה מתמדת בתוך הג'ונגל האורבני הפראי. אפשר כמעט לשמוע את הצפירות שצופרים לו מאחור:

move, you bastard.

הצו הקטגורי הקאנטיאני, הצו האוניברסלי, מצווה עליו להמשיך לנוע. חוסר תנועה משמעו מוות. "זוז, מניאק, אתה רוצה לחיות לנצח?"

נסים קלדרון מתרגם:

אותְךָ כּוּלְךָ מסוֹבבת אישה משוחררת אחת;

אל אותו מתרס לא-בלתי-מנוצח זורֵק אותךָ

הציווי הקטגורי הראשון שלנו, "זוז,

נבֵלה, אתה רוצה לחיות לנצַח?"

***

רוברט לואל נפטר מהתקף לב בשנת 1977 בעת נסיעה במונית.

על חנונים וגיקים (או: מצעד המילים שהגיע הזמן להוציא מהלקסיקון העברי, חלק ב)

המילה חנון נשמעת הרבה סביב עלייתו לאקרנים של ההוביט בפרט וכל מה שקשור למדע בדיוני בכלל. רוביק רוזנטל מסביר שמקורה במילה המרוקאית חנונה, קרי: נזלת, כלומר המילה חנון היא למעשה גלגול של זב חוטם וחבריו.
אף שהסדרה המצליחה (והמשעשעת, יש להודות, כמי שקראה ספר או שניים מתוכה…) Diary of a Wimpy Kid תורגמה ל"יומנו של חנון", המקבילה האנגלית היא למעשה geek. שתי המילים – חנון וגיק – משמשות אותנו לתיאור אדם חובב מחשבים, טכנולוגיה, קומיקס או מדע בדיוני, שאינו מסתדר חברתית, מישהו לא ספורטיבי, הילד ה"לא מקובל" בכיתה או לפי אחת ההגדרות ב-Urban Dictionary: גיק הוא הילד שהצקת לו בבית הספר והיום אתה עובד בשבילו…
אבל האנגלית מבדילה בין גיק ל"נרד" – מילה שטבע ד"ר סוס בספרו "רוצה להיות מנהל גן החיות"
- הבחנה דקה אך חשובה שאין בעברית. בעוד שגיק מחשבים, למשל, הוא מונח לא מעליב, המילה nerd היא כמעט תמיד עלבון. המילון האורבני מסביר ש"נרד", בניגוד לגיק, הוא תמיד חכם ובעל ידע רב, מסוג האנשים שאוספים המון המון פרטי טריוויה. "נרד" הוא גם אדם משעמם ולא מושך פיזית.

רוביק רוזנטל טוען שאין קשר בין המילה חנון למילה מחונן, אבל לפי הערך "חנון" בוויקיפדיה, המפתיע באורכו וברמת הפירוט שלו,

חלק חשוב בהגדרת החנון הוא היותו חכם מעל הממוצע, בעל אינטליגנציה גבוהה, לעתים גאון, שנהנה לעסוק בתחומי עניין אינטלקטואליים המצריכים חשיבה ודמיון – לרוב מתמטיקה, הנדסה, מחשבים, אלקטרוניקה או מדעים מדויקים. למרות שהחנון המודרני מבלה כיום שעות רבות מול המחשב, רוב החנונים הם "תולעי ספרים" המסוגלים לגמוע כמויות אדירות של טקסט. הם קוראים כמעט כל דבר הבא ליד, החל מספרי לימוד אקדמיים (כגון ספרי האוניברסיטה הפתוחה), ספרות טכנית, ספרי עיון, אנציקלופדיות, עבור בספרות יפה (כגון ספרי הרפתקאות קלאסיים), ספרי פנטזיה ומדע בדיוני וכלה בספרי קומיקס.

מזכיר טיפה ילדים מחוננים. מניסיוני עם אחד כזה, אוסיף לרשימת הקריאה שלהם גם (בעתות מצוקה) תוויות מזון (הם ממש לא בררנים. לא חשוב אם זו הפואמה על קרטון החלב, רשימת הערכים התזונתיים של הלחם או סיפורה המרגש של המשפחה שכבר עשרות שנים מכינה לנו את הזעתר…).

מקור המילה גיק באנגלית, מעניין לגלות, אינו קשור לנזלת בשום צורה. מקורה ככל הנראה במילה geck מן המאה ה-16, שפירושה שוטה.
המקור האמריקאי של המילה geek נטוע בז'רגון של קרקסים מן המאות ה-19 וה-20, עולם עשיר וססגוני שהותיר אחריו מורשת תרבותית שלמה (ראו למשל את הסדרה האפלה והמצוינת Carnivàle). גיק בקרקס היה האמן שהעלה מופעים ביזאריים, ה"פריק שואו" של הקרקס, למשל: מופע עריפת ראשה של תרנגולת חיה בנשיכה. אאוץ'.

המילה חנון היא מבחינתי מילה שאפשר בהחלט להוציא מן הלקסיקון, בין השאר משום שחובבי קריאה בכלל או חובבי הוביט, שר הטבעות ומד"ב בפרט הם הכי קוּלים בסביבה…

ועוד כמה זנבות שנותרו מהפוסט הקודם:

אהבתי. אהבתי קצת מזכיר לי את יפה לך. היפה לך הרווח היום איננו במובן של "בגד חדש? יפה לך", אלא משמש לסוג של מחמאה על כל מצב ועניין שהם. זה ואהבתי הן מין מילים נורא מגניבות שבעצם מבטאות, תלוי בשימוש ובתדירות כמובן, סוג של עילגות.

את לא מבינה (ולא זה, אלא במובן של you won't believe). פשוט נשמע רע.

אפגרייד. ואם כבר, גם לשדרג היא לא תחליף מוצלח במיוחד. אפגרייד היה חינני ב"הבורגנים" כשדב נבון החליט לעשות אפגרייד לחיים שלו, אבל היום כשמציעים לנו אפגריידים ושדרוגים על ימין ועל שמאל, סר חנו של האפגרייד.

התינשאי לי. בעל פה, בשלטי חוצות, בגרפיטי ענק בדרכים – אמריקניזציה טהורה והשפעת יתר של סדרות טלוויזיה. אם כבר חייבים, אז נא לעבור, ויפה שעה אחת קודם, ל"בוא/י נתחתן".

ואללה וואוו, גם אני חוטאת בהם. כשהשימוש מרקיע שחקים, מתבקש להציע לדובר תזאורוס.

לגמרי. עוד מילה בסגנון ואללה וואוו, אם כי עברית למהדרין, למצבים שאין בהם הרבה מה לומר.

לשקף. עצה רווחת בקרב יועצים ויועצות לענייני הורות ועניינים אחרים. אז בפעם הבאה שהבן שלי אומר לי: אימא, תפסיקי להאשים אותי", אני פשוט אשיב: "אני לא מאשימה, חומד, רק משקפת לך".

סוג של. אנחנו סוג של מגניבים ולא רוצים להתחייב על שום דבר…

פאקינג. אין לי שום דבר נגד פאק, למשל, אבל נמאס כבר מה"פאקינג נמאס לי" או "תזיז מכאן את הפאקינג בלגן שלך" וכדומה…

עוד מילים או ביטויים שאתם רוצים להוציא מהלקסיקון מהר מהר, לפני סוף 2012? אנא הגיבו!

סיכומי סוף 2012: מצעד המילים שהגיע הזמן להוציא מהלקסיקון

לצד רשימות העוסקות במילים המוצלחות לשנת 2012 – למשל מילת השנה של "אוקספורד" היא הצירוף האנגלי המשובח omnishambles, הלקוח מהסדרה הסאטירית הפוליטית The Thick of It ומורכב מ-omni (הכול) ו-shambles (בלגן מוחלט), ומשמשת בעיקר לתיאור פליטות פה וטעויות מביכות של הממשלה הבריטית – יש כמובן גם רשימות של המילים הגרועות או אלה שנשמח להיפטר מהן, למשל: obviously, actually, literally ועוד.

הרעיון לעשות רשימה כזאת גם בעברית הגיע מדף הפייסבוק שלי מהקוראת אפי, שהציעה בתור התחלה את המילה צִלחוּת. כמאותגרת טלוויזיה, יכולתי רק לנחש שהמונח קשור לתכניות בישול כאלה ואחרות המציפות את המרקע, וטעיתי כשניחשתי שהכוונה היא לסידור נאה של צלחות על השולחן.
תיקנה אותי מ', בהסבירה שצלחוּת הוא תרגום ל-plating , ושהכוונה למעשה היא לסידור האוכל על הצלחת – נושא חשוב ולא שולי כלל, שהרי מחקרים כבר מזמן הוכיחו שאוכל אפור, למשל, אינו מעורר תיאבון.

אז נתחיל.

א
* אישה אמיתית. אני תומכת לחלוטין בנשים אמיתיות במובן של נשים לא מרוטשות.
ואני בעד נשים מלאות, שמנות, רזות, שחורות, מעניינות למראה, לא סימטריות, לא שדופות ועוד.
הבו לנו נשים מבוגרות, קשישות, לא יפהפיות ואחרות מכל סוג – בפרסומות, בטלוויזיה, בתקשורת בכלל ובכל תחום.
אבל אני דורשת להוציא מהלקסיקון את הביטוי הזה, משום שכ-ו-ל-ן אמיתיות. כאישה רזה ומאותגרת גובה, אני יכולה להעיד, אם כי אינני אובייקטיבית, שאני בהחלט אמיתית. אם אראה עכבר אטפס על כיסא.

* אחריותיות. המילה הזאת היא תרגום ל-accountability והיא חדרה לכל התחומים. בהתחלה ניסיתי לשכנע, בכתב העת הד החינוך למשל, להשתמש בהצעה היפה בעיניי של האקדמיה – אחריות דיווח, אבל לצערי זה קרב אבוד. אנחנו אמנם מעדיפים בדרך כלל מילה אחת, אבל אחריות דיווח שקופה ומובנת ואחריותיות לא.

ב
* בייבי. סתם עניין של העדפה אישית, אבל אני לא סובלת את ביטוי הקִרבה בייבי כשהוא נאמר בעברית. מתייפייף ומלאכותי.
* בקטנה.
* בני דודים. מכבסת מילים פטרונית לתיאור אדם ערבי בלי להגיד משום מה את המילה ערבי.

ה
* הזוי. פשוט כבר מיצתה את עצמה. ותודה לגיא.

ו
* ווט דה פאק (בעברית) וגם דבליו טי אף!

כ
* טוב, באות כ' יש כמה מתחרות: כזה, כאילו, כאילו דא, אבל מבחינתי כוס, כוסית וכוסון צריכים לצאת מהלקסיקון.

ל

* לרשום (במקום לכתוב) ותודה לעפרה, לקחת (לקחת אחריות, במקום לקבל אחריות, לקחת סיכון במקום להסתכן).
* עוד ביטוי שמתרגמים ועורכים רבים, ותודה לשלומית, לא סובלים הוא להיות שם בשבילו. אני, דרך אגב, בעד להכשיר את הביטוי הזה בשפת הדיבור. לא הייתי עושה שמיניות באוויר בתרגום דיאלוג כדי לכתוב משהו כגון "אתמוך בך" (אבל בטקסט עיוני בהחלט כן).

מ

* מקום, הידוע לשמצה. ואיך אפשר בהקשר של "מקום" שלא לצטט את אורלי קסטל-בלום הנפלאה (ותודה לרוני, שהזכיר לי שזה מתוך "טקסטיל", ולא "דולי סיטי"):

בני-הזוג סגל היו הראשונים בארץ שאמרו: "אני מדבר ממקום של…" הם אלה שהמציאו את תרבות ה"מקום" בשפה העברית, ומשם הם דיברו אל תלמידיהם בזמן השיעור ולאחריו. כל-מיני דברים מופשטים הפכו למקומות. היו מקום של כאב, מקום של בדידות ותסכול, מקום של רוצה-לעזור, מקום של חמלה, וכדומה.

(הספריה החדשה, עמ' 70)

* בהמשך לאישה אמיתית, אוסיף באות מ' את מלאה במקומות הנכונים. לא, זו לא דרך מכבדת לתאר אישה.

* מסתננים, אפרופו מכבסת מילים. ותודה לקורא י'.

* מצא את מותו, ותודה למרב. לא ברור אם זה עצוב או מצחיק.

* מכנס. מכנס, תחתון, כל המילים שבמקור הן בסיומת זוגי או רבים אך נאמרות ביחיד.

נ

* נגיעות, ותודה ליעל. נגיעות גבינה, נגיעות הדרים וכו'.

ר

* רצח על כבוד המשפחה. ביטוי איום שתורם לרומנטיזציה של מעשי זוועה. תודה למרב.

ת

* תסיים! סיימת לאכול?

תודה רבה לחברי פורום תרגום ועריכה – אג'נדה: לעידית שורר-הראל, מרב זקס-פורטל, אבי מזרחי, שלומית עוזיאל, יעל גורלי, עפרה אביגד, גיא הרלינג פישר, רוני הפנר, אייל אורן, לינדה פניאס-אוחנה, טל ארצי, אלכס פקוביץ, אבי מזרחי, נילי גור-אריה, אורי בלסם, אנה מיי, יעל כהנא-שדמי, אנה לין, שרונה גורי ורוני שרי-פרייז, וגם לאפי, יובל ומיכל.

~ מוזמנים להוסיף עוד מילים משלכם בתגובות ~